שמירת כשרות היא מצווה, כלומר הוראה אלוקית וקשר עם הקב"ה. אנו אוכלים כשר משום שכך ציווה עלינו השם לעשות, וכאשר אנו ממלאים אחר ההוראה האלוקית אנו מתקשרים אליו.

חכמינו זיכרונם לברכה אף ציינו את היתרונות השונים בשמירת חוקי הכשרות:

התועלת הבריאותית, הדרך האנושית בה אנו נוהגים בחיות, ההשפעה המאחדת של העם בתפוצות, ותפקידם של החוקים כמגן נגד התבוללות. הרמב"ן, החכם הגדול ואיש הקבלה שחי במאה ה- 12, מציין ש"העופות ורבים מן היונקים האסורים על פי התורה הם חיות טרף, בעוד שהחיות המותרות לאכילה אינן טורפות; אנו מצווים לא לאכול את אותן חיות טורפות על מנת שלא נספוג לתוכנו את תכונותיהן". אם כך, ניתן לראות את הכשרות כ"תזונה רוחנית": כשם שישנם מזונות הטובים לגוף ומזונות המזיקים לו, כך ישנם מזונות המזינים את הנפש של היהודי ומזונות המשפיעים עליו לרעה.

אולם, אף אחת מן ההסברים לעיל אינה "סיבה" לשמירת הכשרות. להפך: משום שנצטווינו בכך על ידי מי שברא את גופינו ונפשותינו – הרי מובן מאליו שאורח החיים של שמירת כשרות יהיה מועיל לגופנו ונפשנו כאחד.