גם אתם חושבים שנכשלנו?

למה זה קרה?

במרחק עשר דקות מהשלמת המשימה, במרחק נגיעה מאדמת הירח, כשלה אחת מתכניות הדגל של התעשיה הישראלית. החלום היה להיות המדינה הרביעית בעולם – אחרי מעצמות הענק ארצות הברית, רוסיה וסין – שהנחיתו כלי על הירח עצמו, אך רגע לפני השלמת המשימה הכול קרס. כך התנפצו בכאב שמונה שנים של הכנות, אלפי עובדים שכמעט לא ראו את בני משפחותיהם בשבועות האחרונים, השקעה בת מאה מיליון דולר, ומסע מרגש של שבעה שבועות באורך שבעה מיליון קילומטרים בחלל.

יהודים רגילים לחפש את ההשגחה הפרטית בכל דבר ואת המסר המלמד לחיזוק העבודה הרוחנית. ובכן, למה זה קרה לנו? ולמה דווקא בחודש ניסן, חודש של ניסים ונפלאות? ומה אפשר ללמוד מזה?

ובכן, מסתבר שיש קשר עמוק בין עם ישראל לבין הירח. נחשוב על כך: מדינה זערורית במזרח התיכון המוכה והפצוע מחליטה להתחרות במעצמות החשובות והחזקות בעולם ולהגיע לירח. כאילו היא פתרה כבר את כל בעיות הביטחון, השלום ויוקר המחיה. זאת לא רק החוצפה היהודית המוכרת שמבחינתה השמים הם הגבול. זה משהו עמוק הרבה יותר: יש קשר מיוחד בין היהודים לירח.

לקדש את הירח

על חודש ניסן אומר הקדוש ברוך הוא: "החודש הזה לכם ראש חודשים". זאת המצווה הראשונה בהיסטוריה שבני ישראל קיבלו בתור עם, עוד בהיותם על אדמת מצרים: לקבוע את יום ראש חודש על פי 'מולד' הירח.

וזה מפתיע, משום שכמעט כל האומות מקדשות את השמש ולא את הירח. הלוח הלועזי-נוצרי מבוסס על סיבוב השמש סביב כדור הארץ שנמשך שלוש מאות שישים וחמישה ימים, וזה הבסיס למבנה השנה הלועזית. ואילו המצווה הראשונה שמקבל עם ישראל היא דווקא להיצמד לירח, ושנה עברית מורכבת משנים עשר "ירחים" – שנים עשר מחזורי ירח. כפי שנאמר במדרש הידוע: "ישראל מונים ללבנה".

והשאלה היא: מה כל כך חשוב במצווה הזו, שהופך אותה להיות ראשונה בתור? למה באמת זו המצווה הראשונה שקיבלנו מאלוקים? היא קודמת למצוות יסוד כמו "אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"?!

אין לכם מה לעשות?

הקשר שלנו לירח גדול ומוחשי עוד יותר: אנו יוצאים החוצה מדי חודש, מתחת לכיפת השמים, בלילה של מוצאי שבת, מביטים אל השמים ועורכים את מעמד קידוש הלבנה. אנחנו מתפללים ומברכים שהירח יחזור להיות גדול כמו השמש.

והשאלה הפשוטה היא: מה באמת יש לנו עם הירח? האם כל הבעיות האחרות נפתרו כבר?

פריץ העיירה נקלע לקשיים כספיים, והכתובת הטבעית הייתה היהודים. הוא ציווה על הפועלים היהודים להאריך את שעות העבודה שלהם עד שתים עשרה בלילה ולהעביר לו יותר מיסים. הפועלים המסכנים ארגנו משלחת אל השליט והתלוננו כי הם גם ככה עובדים מעבר לכוחות. הפריץ הקשיב בתשומת לב ואמר שהוא יבדוק בעצמו עד כמה החיים שלהם קשים.

במוצאי השבת הוא הופיע בגטו. כולם עמדו ברחוב וקידשו את הלבנה. הפריץ ביקש להבין מה הם עושים, והם סיפרו כי בבריאת העולם הירח היה גדול כמו השמש והם מבקשים שתבוא הגאולה והירח יחזור לגודל הטבעי שלו. הפריץ מצמץ בעיניו ואמר: "אם אלו הדאגות שלכם, יש לכם זמן פנוי ואתם מסוגלים לקחת עוד עבודה"...

יופי טבעי או מתחדש

בספרי חסידות מובאת נקודה מרתקת: סוד הקשר שלנו עם הירח נמצא במילה "חודש", מלשון התחדשות.

בעולם ישנם שני סוגי יופי: יש יופי טבעי, מולד, של אדם שנולד יפה ועשיר ועוצמתי ומצליח לשמור את העוצמות הטבעיות שלו. ויש יופי מסוג אחר, יופי מתחדש, של אדם שנולד עני ומכוער ובעל מידות גרועות, ומצליח למצוא את הכוחות ולקום מן השברים ולברוא את עצמו מחדש.

השמש מסמלת את סוג היופי הראשון: היא תמיד יפה ומרשימה. אין לה מצבי רוח, אין לה נפילות. היא קמה לעבודה בזמן, מדי בוקר כמו שעון. לכן היא הגורם היציב והקבוע ביותר בעולם, כך שכשרוצים לבטא משהו יציב ואיתן ובטוח משווים אותו לוודאות שבה "השמש תזרח מחר בבוקר".

ואילו הירח מסמל את סוג היופי השני: הוא מתקדם וצומח מדי חודש, ואז כשהוא מגיע לשיאו, להיות ירח מלא ומאיר ושלם, ביום החמישה עשר לחודש – הוא שוב קטֵן ומתרחק עד שנעלם לגמרי מעינינו. אבל אחרי שבועיים הוא שוב מגיח מבין העננים ומחדש את עצמו ושוב נגלה מולנו הצד המואר של הירח עד ליופי המרשים שלו באמצע החודש, וחוזר חלילה.

עוצמה מול אמונה

אם השמש מסמלת את העוצמה, הירח מסמל את האמונה. אם השמש מסמלת את הכוח, הירח מסמל את היצירה.

שום דבר לא מפיל את הירח. הוא יודע שכל דבר שקורה הוא לטובה, ולכן מוצא את הכוחות למצוא את הטוב בכל מצב ולהתחדש שוב. הירח יודע שהוא נועד לבטא יופי מסוג אחר: את התקווה התמידית לטוב ואת כוח היצירה וההתחדשות.

וזה בדיוק ההבדל בין עם ישראל לשאר העמים: הם נועדו לבטא את היציבות, אנחנו נועדנו לבטא את ההתחדשות, את הכוח לדבוק בטוב בכל מצב ולהפוך את הלימון ללימונדה. יהודי יודע שנפילה היא לא הסוף, היא רק ההתחלה. זו שליחות מסוג אחר: לבטא את האינסופיות של הטוב שהטביע הקדוש ברוך הוא בעולם.

הרבה יותר יפה

והאמת היא שהיופי היהודי, של ההתחדשות והנחישות, יפה הרבה יותר מיופי טבעי.

חשבו על כך: מי שנולד עשיר והצליח לשמור על הירושה שקיבל מאבא שלו, זה לא סיפור מרגש. אבל סיפור כמו של איש העסקים רמי לוי – זה סיפור מרגש באמת.

הוא גדל כילד עני בדירה בת שני חדרים בירושלים. בתור בחור בן שמונה עשרה הוא נכנס עם אימא שלו לחנות סיטונאית בשוק מחנה יהודה וביקש לקנות קופסת רסק עגבניות בזול. בעל החנות גירש אותם בזעם, בטענה שהוא מוכר רק לסיטונאים. אבל רמי לוי לא נעלב, אלא קלט שהקדוש ברוך הוא שלח לו סטארט-אפ. הוא החליט "אני אהיה זה שימכור ללקוחות פרטיים בזול". הוא פתח חנות בגודל שמונים מטר ברחוב השקמה בירושלים, והיום הוא הבעלים של הרשת הקמעונאית הגדולה בישראל.

והרי כבר אמרו חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". כי מי מיוחס יותר – זה שנולד יהודי שומר מצוות או זה שנולד בקיבוץ עין שמר והחליט בשלב מסוים לעזוב את כל ההנאות והחוויות שהתרגל אליהן ולהתמסר לקיום רצון השם?

פעם ישב הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ עם חסידיו ואמר כי המשפחה שלו היא המיוחסת ביותר בעולם החסידי. מצד אביו הוא מיוחס למגיד ממזריטש, מצד אמו לבעל שם טוב, ומצד סבתו הוא מזרע דוד המלך.

קם אדם בקהל וביקש סליחה. הוא ציין שהוא יותר מיוחס מהרבי.

כולם הביטו בו בתדהמה. הוא היה בור ועם הארץ, לא ידען ולא מוכשר, שגדל במשפחת יהודים פשוטים.

הסביר האיש כך: "סבא אחד שלי לא הניח תפילין, סבא שני שלי לא הפריד בין בשר בחלב, והדודים שלי נשואים עם נשים לא יהודיות. ובכל זאת אני אזרתי כוח וחינכתי את כל ילדיי לתורה ומצוות. זה הופך אותי למיוחס יותר מהרבי"...

"צדקת בכל מילה", אמר הצדיק.

תמיד יפה

הנקודה הזו עמוקה הרבה יותר. זה לא רק שהצלחה שבאה אחרי כישלון היא הצלחה אמתית, יפה ומרגשת יותר. האמת היא שהכישלון הוא חלק מההצלחה, הוא ההתחלה של הסיפור שהסוף שלו הוא הירח.

וכדי להבין את זה, נחזור לרגע לשרה אימנו:

התורה נפרדת משרה אימנו במילים "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים,שני חיי שרה". רש"י לומד מהשילוש של המילה "שנה" שכל חייה של שרה היו "שווים לטובה". בזקנותה היא הייתה יפה כמו בצעירותה, ובצעירותה הייתה נקיה מחטא כמו בזקנותה.

כל אחד שקורא את הדברים עומד נדהם: האם חייה של שרה הם סמל להצלחה? שרה היא המודל לאדם שכל חייו היו רצף של טוב?! הרי מדובר על אישה שעד גיל תשעים לא זכתה לחבוק ילד!

יתרה מכך: הרי התורה עצמה מעידה את ההיפך הגמור מהאבחנה של רש"י! התורה מספרת לנו ששרה ממש לא הייתה יפה בזקנותה כמו בצעירותה. הרי היא עצמה מעידה בקולה: "אחרי בלותי הייתה לי עדנה". היא חוותה תקופה של בלות וזקנה כדרך העולם, ולכן לא הייתה מסוגלת להיכנס להיריון וללדת. רק נס חידש את כוח הנעורים שלה ואפשר לה ללדת את יצחק.

כיצד, אם כן, כותב כאן רש"י שכל חייה של שרה היו "שווים לטובה"?

הרבי מליובאוויטש השיב ברעיון מקורי ומעורר השראה1: זו לא הייתה שלמות עגולה. חלקים מחייה של שרה היו בוודאי כואבים ומיוסרים. השלמות שלה נוצרה מתוך החיים, דווקא מתוך ההתמודדות, במבט לאחור.

דווקא העובדה ששרה הזדקנה ואחר כך חזרה ונהייתה צעירה וילדה את יצחק, היא זאת שהפכה את הנס לכל כך גדול ועצום. כך, הזמן שבו היא איבדה את היופי הטבעי שלה התברר בדיעבד כנקודת המפנה שבנתה את הנס והעצימה אותו. הרי אילו הייתה נשארת צעירה מלכתחילה, ללא קמט, לא היה שום חידוש בלידתו של יצחק. דווקא ההזדקנות שלה הפכה מאוחר יותר את הנס לכה מיוחד, וכך התברר בדיעבד שכל חייה היו רצף של טוב שהוביל לאותה נקודה.

כך שטוב הוא לא רק טוב ישיר, אלא דווקא טוב שמתברר בדיעבד כטוב מושלם – וזה יופי גדול הרבה יותר.

בכלל לא נכשלנו

אולי זה המסר העומד מאחורי כשלון החללית "בראשית": להראות לנו שלא נכשלנו. ממש לא נכשלנו.

קודם כל, הגענו להישג שרוב המדינות בעולם לא חולמות עליו, ובהחלט דרכנו על הירח. אבל חשוב יותר: עוד שנתיים נהיה שם גדולים יותר, חזקים יותר ובועטים יותר. כי זה בדיוק היופי היהודי: לא היופי של זה שהולך לו בקלות, אלא של זה שמתקדם בנחישות. זה שלא נשבר וממשיך להאמין בכל מחיר. וזה יופי גדול הרבה יותר.

לפני שבעים שנה הגיע זוג שלוחים צעירים לעיר פיטסבורג בפנסילבניה. אלו היו הרב יחזקאל והרבנית דערן, הבת והחתן של השליח בפיטסבורג, הרב שלום פוזנר.

בני הזוג דערן החלו במאמצים להקים בית ספר יהודי ולאסוף ילדים שיזכו לחינוך יהודי. המאמצים שלהם נתקלו בחומה בצורה. העיר פיטסבורג היא עיר ואם בישראל, יהודים יושבים בה בהמוניהם במשך שנים רבות מאד והארגונים הרפורמיים העשירים דומיננטיים שם מאד. הם ניהלו שם מערכת חינוך ובתי כנסת ומערכת רווחה, וממש לא התלהבו מהזוג החרדי הצעיר שניסה להתחרות בהם. אבל הזוג דערן היה נחוש. הם אספו ילד ועוד ילד, ולאט לאט קמה כיתה קטנה ועוד כיתה, ומשהו חדש החל.

יום אחד הם שמעו על מבנה בית ספר שמתפנה והחליטו לנסות לקבל אותו. במשך חודשים ארוכים נפגשו עם חברי מועצת העיר, הפעילו כל פרוטקציה אפשרית והתפללו לנס. מולם נעמדו הרפורמים בכל הכוח. ביום הגורלי התקיימה הצבעה במועצת העיר, הדיון התלהט והפך לוויכוח, והרפורמים ניצחו וקיבלו את המבנה. הזוג דערן נשבר. חודשים של פעילות ותקוות ירדו לטמיון.

כמו חסידים אמתיים הם נסעו לרבי מליובאוויטש, נכנסו לחדרו לפגישה והרבנית דערן פרצה בבכי. בקול חנוק סיפרה על מה שעברו ואמרה שהיא מתקשה לחזור לעבודה.

הרבי הביט בה ואמר שהוא דווקא מסתכל על העניין אחרת: "תראו לאן הגעתם. אתם זוג צעיר, ולאחר שנתיים של פעילות בסך הכול אתם כבר מתחרים בארגונים מבוססים וותיקים מכם. מועצת העיר מתלבטת בין הזוג דערן ובין המעצמה הרפורמית... אז בסדר, עכשיו נכשלתם. אבל עוד שנתיים יתפנה עוד מבנה ואתם תצליחו, בעזרת השם. אז איפה כאן הכישלון?".