מתוך הספר "14 כוסות תה בשבוע", התמודדות מוצלחת עם אתגרי היומיום ברוח חכמת החיים של חב"ד

מעט מאד דברים בחיים יכולים להשתוות בעוצמתם הרגשית לחתונה. העיניים הנוצצות והפנים הקורנות משדרות אהבה, אושר, תקווה וציפיות גבוהות. אך, למרבה הצער, כפי שידוע לכל, המסע הזוגי רצוף ייסורים. החיים המשותפים עולים פעמים רבות על דרך מתוחה וסוערת, והדרך אל מדרגות הרבנות הולכת ומתקצרת. למען האמת, לא קיים עוד פרויקט או תחום פעילות בעולם שנפתח בתקוות כה גדולות אך נכשל לעיתים כה קרובות.

הקושי להתמיד בקשר יציב מלמד שכולנו זקוקים להדרכה כיצד להתחתן נכון. העובדה שהדרך לבניית החיים הזוגיים מסובכת מעידה, עד כמה שזה נשמע מפתיע, שבעצם איננו באים מוכנים לנישואים. איש לא רשם אותנו ל'בית ספר לאהבה' בו נרכוש מיומנויות לשימור האהבה לאורך זמן.

איפה הריגוש?

אחד הנושאים המטרידים ביותר בין בני זוג הוא שחיקת הקשר. במוקדם או במאוחר הוא מופיע אצל כולנו. אחרי תקופה קצרה ביחד, הלהבה דועכת, הריגושים נעלמים והמחויבויות השונות משתלטות על החיים.

פסיכולוגים נהגו לנסח זאת בעבר כ"משבר שבע השנים", פרק הזמן אחרי החתונה בו השגרה השוחקת נוגסת בַהתלהבות ובפרפרים שרחשו בבטן ומכרסמת ביסודות הנישואים. המציאות כיום מוכיחה שהמצב חמור אפילו יותר. התרופפות הקשר לא ממתינה שבע שנים; בני זוג עלולים להיתקל במשבר משמעותי כבר בתוך חודשים ספורים מהחתונה. המעבר מפנטזיית טרום-הנישואים לחיים האמתיים זורק אותנו למציאות ריאלית, מייאשת לעיתים, שלא תמיד צפינו מראש.

התגובות למצב החדש עשויות להשתנות בין אנשים וזוגות. יש שיבחרו לחתוך את הקשר ולהיפרד, מתוך הבנה שהזוגיות הגיעה לקיצה. ויש שיקבלו את השחיקה כהליך טבעי שאין מה לעשות נגדו, בערך כמו היחס לחום יולי-אוגוסט המעיק. כשם שאי אפשר לברוח מתסמיני הזִקְנָה, כך אין טעם להיאבק בגסיסתה האיטית של האהבה. אולי נמשיך לחיות ביחד בגלל הילדים / הדירה / ליל הסדר אצל אימא שלי, אבל האהבה כבר לא גרה פה יותר.

מיותר לציין כי שתי הבחירות אינן מעודדות, והבחירה השנייה אינה טובה בהרבה מהראשונה. היא מובילה לגירושים בתוך חיי הנישואים עצמם. בני הזוג ממשיכים לחיות תחת קורת גג אחת, אך מקיימים חיים מקבילים, זרים ומנותקים אלו מאלו.

האם יש מה לעשות כנגד שחיקת האהבה?

להתחתן כל יום מחדש

השלב הראשון בהתמודדות הוא לתאם ציפיות, ולהתחיל בהפנמה של העובדה: אהבה לא משתמרת מאליה לאורך זמן, היא דועכת.

חז"ל כבר אמרו בתלמוד (נדה, לא, ב): "מפני שרגיל בה – קץ בה". הטבע האנושי הוא כזה. אנחנו מתרגלים במהירות לדברים שהשגנו ומאבדים בהם עניין; במקום לחיות אותם, אנחנו עוברים מהר לחלום על מוצרים חדשים שאינם בהישג ידנו. זה נכון למיליונר שקנה מכונית מזראטי ואחרי חודשיים מאבד את ההתלהבות וחולם על פרארי, וזה נכון גם לאדם מן השורה שקנה אייפון 7 ואחרי שבועיים חושק באייפון 8. התאהבנו, השגנו את מה שרצינו, עכשיו זה כבר לא מרגש.

אחרי תיאום הציפיות המתבקש, הבה נעבור לפעולה: נישואים הם הנכונות להתחתן בכל יום מחדש, או לפחות להרגיש ככה. מערכת יחסים פעילה ויציבה מחייבת ליצור שוב ושוב התרגשות מבן הזוג, לא להפסיק לנסות ולהחיות את הפרפרים. העובדה שבחרנו מישהו או מישהי מתחת לחופה איננה פוטרת אותנו מלבחור בו או בה פעם נוספת בכל יום של החיים המשותפים.

בדיוק כמו לפני החתונה, כשהתאמצנו להשקיע זה בזו, להפתיע ללא הרף, לטפח את הקשר ולחזר אחרי בן הזוג – כך אחרי החתונה, הקשר אינו יכול להפוך להיות מובן מאליו.

אל תִּתְּקַשְׁרוּ, תְּתַּקְשְׁרוּ

איך עושים את זה?

קודם כל, מנהלים ערוצי תקשורת קבועה.

אחת המחלות המאפיינות את התקופה היא האינטנסיביות, העומס. הלחץ של החיים גורם לנו לשכוח זה מזו לימים ארוכים ולאבד את החשוב מפני הדחוף. זה קורה בלי כל כוונה רעה, אבל כשעובדים, לומדים, ישנים, מגדלים ילדים ועושים קניות, עלולים לגלות שלא נותר זמן ופנאי להחליף יותר משני משפטים עם הפרטנר שלנו לחיים.

אבל בלי תקשורת – אין קשר, וזה לא יקרה לבד. אם לא נעשה את זה, נמשיך להיסחף בזרם. חייבים לייחד זמנים קבועים, מדי יום או יומיים, בהם מתיישבים בפינה רגועה, מנתקים את הטלפון ומקדישים את כל הקשב ותשומת הלב לפיתוח הקשר הרגשי. במקום להתקשר – לתקשר. עכשיו זה רק שנינו, נטו. ועם כל הכבוד ל-128 ההודעות שמחכות בקבוצת הוואטסאפ של העבודה, נשים הכול בצד וננהל שיחה ישירה, פתוחה וכנה, ואם יש צורך, נעלה לדיון גם את הנושאים שמפריעים לנו בקשר, בשפה חיובית ופרודוקטיבית.

מהר מאד נגלה ש'נעים להכיר'...

מצד שני, חשוב לזכור, גם 'אוֹבֶר קשר' הוא מתכון בטוח לאובדן ההתלהבות. נסו להיזכר (או לברר...) כמה מרגש היה להמתין דרוכים למכתב בדואר, לעומת תחושת הבנליות שמלווה את עשרות האימיילים שנוחתים אצלכם בתיבת הג'ימייל מדי יום. יש דברים שכוחם מתעצם דווקא בהמתנה אליהם, בכמיהה לכך שהם כבר יגיעו.

חוקי "טהרת המשפחה", עליהם מצווה תורת ישראל, משיגים את המטרה הזו בדיוק. בני זוג נמנעים מקרבה פיזית במשך כשבועיים בכל חודש, והפרידה הזו מטפחת רגשות של ערגה, געגועים ואפילו ספירה נרגשת לאחור לקראת האיחוד האישי-אינטימי המחודש.

אפשר ליצור שוב אהבה

אבל מה עושים כשנדמה שהמצב חסר תקנה, שהקשר אבד לחלוטין, מוצה ואין בו שום עניין?

ובכן, התפיסה היהודית מפתיעה ומעודדת: מסתבר שיש מה לעשות עם רגשות. בניגוד לתפיסה המקובלת, הרואה ברגשות התפרצויות מקריות בלתי מתוכננות, היהדות סבורה כי האדם ניחן ביכולת לנהל את עולמו הפנימי, לייצר רגשות חדשים, לתקן את הישנים ולהעניק להט מחודש לתשוקות הלב.

כמה וכמה מצוות עוסקות בדרישה להוביל את רגשי הלב. אחת מהן היא, למשל, התביעה היהודית המפורסמת: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, יט, יח) – המצווה אינה רק לחבב אלא לאהוב, ואפילו זרים. פרשת "שמע ישראל" מרחיקה לכת עוד יותר ומצווה: "ואהבת את השם אלוקיך", כלומר, לעורר רגשות אהבה גם כלפי האלוקים הכול-יכול.

כיצד מצפה התורה שנעורר רגש של אהבה כלפי אדם זר שאיננו חייבים לו כלום, או כלפי האלוקים, אותו לא ראינו באופן מוחשי מעולם? האם אפשר בכלל לצוות להרגיש – לאהוב, לשנוא או לקנא? ובכן, מתברר שאפשר ליצור את המצע הנכון כדי לגדל עליו תחושות ולעורר תשוקה למה שחשוב בעינינו.

נכון, אי אפשר לקנות 2 ק"ג אהבה בסופרמרקט; אבל הלב שלנו יכול לייצר אותם מחדש.

תחשבו טוב, תאהבו טוב

אהבה נבנית בהתמקדות בתכונות הטובות של האהוב, ומתבססת לאחר מכן בהשקעה בו ובהתמסרות אליו.

מסיבה עצובה כלשהי אנו נוטים להתמקד אחרי הנישואים דווקא בחולשות של בן הזוג ולשכוח את כל התכונות הטובות בגללן בחרנו בו. אולי זו העובדה שהוא הפך להיות מובן מאליו שגורמת לנו להתמקד דווקא בחלקים הלא-שלמים באישיות שלו. אבל במסגרת המאמץ להחייאת האהבה, נשוב ונתבונן דווקא באותן תכונות נפלאות בהן בן או בת הזוג התברכו, אלו שרק לא מזמן ידענו אפילו 'להשוויץ' בהן בעיניים נוצצות ("איזה חכם בעלי!", "איזו מוכשרת אשתי!"...).

הרמב"ם, שהיה מגדולי הפילוסופים וההוגים היהודיים, הציג את הטכניקה הזו כבר לפני מאות רבות של שנים, ביחס לעוררות הרגש כלפי האלוקים: "דבר ידוע וברור... שאינו אוהב [את] הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שיידעהו, ועל פי הדעה – תהיה האהבה: אם מעט [דעה] – מעט [אהבה], ואם הרבה [דעה] – הרבה [אהבה]" (הלכות תשובה, י, ו).

במילים אחרות: הלב – הוא מה שאני חושב. אם אייחד מחשבה על הטוב שבאשתי, או בבעלי, אותו טוב שרק אתמול התגאיתי בו, מהר מאד אמצא את עצמי מרגיש כלפיה, או כלפיו, את אותם רגשות חיוביים שהרגשתי אז, כשבחרתי בה, או בו, בגלל אותם הדברים בדיוק.

כשנדלק שוב הניצוץ, מגיע השלב הבא: ההתמסרות, ההשקעה ההדדית. זו כבר משימת החיים המשותפים, שלעולם לא תיפסק.

תכל'ס: עם הכניסה הביתה בתום יום העבודה, כבו את הטלפונים לשעה אחת. למשך 60 דקות בסך הכול תהיו זמינים לחלוטין עבור בן או בת הזוג והילדים. אף אחד לא ימות – אבל הרבה דברים טובים יתחילו לחיות.

השראה: קרדיולוג אמריקאי בכיר פנה אל הרבי מליובאוויטש וביקש עצה אישית: "מבחינה מקצועית אני חש סיפוק רב. יש לי שם בינלאומי כמנתח לב בכיר, מגיעות אליי פניות מקצועיות מכל העולם ואין דבר בעולם שאפשר להשוות להענקת חיים חדשים לכל כך הרבה אנשים. אבל מבחינה משפחתית אני שרוי בתסכול עמוק. שעות העבודה נמשכות אל תוך הלילה וגולשות גם אל סופי השבוע, ואינני פוגש כמעט את אשתי וילדיי. כיצד אוכל לאזן בין שתי משימות חיי?".

"גם אני נמצא באותה סיטואציה", השיב הרבי. "וזה הפתרון שלי: אני מקפיד לשבת עם רעייתי, הרבנית, לעשרים דקות רגועות ושקטות על כוס תה מדי ערב. ועשרים הדקות הללו חשובות בעיניי באותה מידה כמו הנחת התפילין בבוקר".

מקורות עיקריים: שיחת 'יחידות' עם הגברת חנה שארפשטיין, פורסם בביטאון נשי חב"ד ניו יורק, ניסן-אייר תשכ"ג. התוועדויות, תשמ"ב, א, 325.