מתוך הספר "14 כוסות תה בשבוע", התמודדות מוצלחת עם אתגרי היומיום ברוח חכמת החיים של חב"ד

הרשת מלאה ב'הוראות הפעלה' לכל דבר שנרצה; להורדת כתמים ממפת שולחן, לתיקון באג בתוכנת 'חלונות' או להכנת ארוחה איטלקית טובה. רק לדבר אחד עוד לא מצאו את המתכון המדויק: "אהבה".

מיליוני אנשים ברחבי העולם מעלים בתסכול את אותן השאלות: למה האהבה חמקמקה? מדוע החיים הזוגיים מלווים תמיד במידה של אכזבה? כיצד משמרים את הקשר לאורך זמן?

מה זו אהבה?

נתחיל בשאלה שמטרידה כל יצור אנושי: מה זו בכלל אהבה? מה הם המרכיבים ליצירת הדבק שמחבר בין שני אנשים נפרדים?

הגישה הרווחת לאהבה מתייחסת אליה כמו למשהו שקורה לנו, ברגע אחד. אנו לא בוחרים לאהוב, אלא פשוט מתאהבים. כשאנו פוגשים באדם שתמיד חיפשנו, 'הנפש התאומה' שלנו, נוצרת בינינו התרגשות גדולה, סערת רגשות. וככה זה אמור להימשך תמיד, לאורך כל החיים, בכל העוצמה – כל עוד קיימת אותה התאמה בסיסית בינינו ואנו עומדים בציפיות ההדדיות שלנו מהקשר.

התפיסה הזו התעצמה לאורך ההיסטוריה ברבבות ספרים ושירים, סרטים ומחזות, ציורים ותמונות, שתיארו את האהבה כהבזק פתאומי שהופך בתוך רגעלהתחברות סוחפת. אינספור יצירות תרבות ואמנות צוירו, פוסלו, נכתבו, הולחנו וצולמו כדי לתאר את אותה שנייה של הכרה ברורה, של הארה מופלאה ש"זה האיש שחיפשתי" או "זאת האישה לה אני זקוק".

האהבה דומה, במובן הזה, לרגע הלידה, כשבכיו של התינוק קורע את אוויר חדר הלידה ומבשר כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה, ו"מזל טוב" להורים הנרגשים וגם לסבים ולסבתות.

אך זו טעות, שמובילה לעיתים קרובה לטרגדיה וללבבות שבורים. נכון שמדובר בחומר אנושי משובח ליצירת דרמות וספרים מרגשים, אבל החיים נמשכים יותר מתשעים דקות וארוכים יותר משלושים מאות וחמישים עמודים. בחיים עצמם אנו זקוקים לאהבת אמת, ובינה לבין התאהבות פתאומית יש פער אדיר. כי אהבת אמת אינה יכולה להתרחש ברגע אחד, ואותם 'תסמיני ההתאהבות' הראשוניים – כולל הפרפרים שבבטן – הם בסך הכול חלק אחד קטן מתוך עולם שלם, גדול ומתגמל בהרבה: עולם האהבה.

להיות אחד

ספר ה'עיקרים', חיבורו הפילוסופי של רבי יוסף אלבו, בן המאה ה-15 בספרד, מצביע על כך שערכה המספרי (גימטרייה) של המילה אהבה שווה לערכה המספרי של המילה אחד. באופן מפתיע, שתיהן שוות למספר 13. וזה בעצם הסיפור: אהבה היא תהליך מופלא בו שתי נפשות הופכות להיות אחת, אלו שני אנשים שפרצו את גבולות האגו והגיעו להתאחדות ולהתמזגות עם אחר.

אהבה, אם כן, היא היכולת להתגבר על חווית היחידנוּת ולרקום אחדות עם זולת שאיננו אני; ליצור מציאות של ביחד משני אנשים נפרדים, עד שהם אינם מסוגלים לתאר את חייהם זה בלעדי זו. האהבה היא מה שמוביל אנשים בוגרים להכניס את הזולת לתוך המרחב הכי אישי של עצמם ולהעניק לו שקט, שלווה וביטחון; היא זו שלא נותנת לזוג הורים סחוטים מעייפות לישון בשקט בגלל בכי של תינוק במצוקה; היא הכוח שמאפשר לפרוץ את גבולות האישי ולהעניק לזולת את הידיעה הפשוטה ש"אני כאן בשבילך", תמיד.

מהו בעצם המניע של שני אנשים אנוכיים ואגואיסטיים לוותר כך על המרחב האישי המקודש?

לפי התפיסה היהודית, זהו צורך חיוני עמוק. זה לא הצורך להיות נאהב, אלא להיפך, הרצון לאהוב, להתעלות אל מעבר לעצמי ולהשיג שלמות דווקא במחיצתו של זולת. תורת הקבלה גורסת כי הנפש האנושית נבראה על ידי האלוקים כהרכב של שני חצאים: חצי זכרי וחצי נקבי; כל זמן שהאדם לבד, בלי 'החצי השני' שנועד לו – משהו בו חסר, הוא חצוי. ומכאן יסוד התשוקה לרקום פרשת חיים עם אחר, מישהו שאיננו אני. זאת כמיהה לפרוץ את חווית הנפרדוּת האנוכית וליצור שלמות נפשית עם זולת.

ואהבה עמוקה כזו – לא קורה ולא יכולה להתרחש ברגע קצר של הצטלבות מבטים.

אהבה לא מוצאים, אהבה יוצרים

הסתכלו רגע מסביב, אנשים בעולם המודרני: מיליוני אנשים בוהים במסכים ממרחק אפס, דוחפים אזניות באוזניים כדי לא לשמוע מה שקורה במרחב, ורק ממתינים לאיזו הודעת 'ספאם' בלתי מוזמנת כדי לתבוע את כל העולם על "פגיעה בפרטיות".

ובכן, האם אנחנו נראים כמו טיפוסים שיכולים לחשוב על מישהו מעבר לעצמנו?

הדרך להשגת אחדות מעולם לא הייתה פשוטה, ובימינו היא נראית כמעט לא נורמלית. התרגלנו להתרכז באופן מלא בעצמנו, לנהוג באנוכיות ולהתעקש על החשוב לנו – ואילו האהבה תובעת יציאה מתבנית החשיבה האנוכית ושימת לב אל הזולת, לצרכיו ולקולו.

ובאמת, כדי לזכות באהבת אמת נדרשת עבודה. זאת מיומנות נרכשת,שיש ללמוד אותה ולהתאמן עליה. כדי להצליח לפרוץ את חומות ה"אני" המוגבהות, נדרש לפעול בקביעות למען האהבה.

ובעוד ההתאהבות מגיעה לשיא לפני החתונה, כשבחירת שמלת הכלה או הדפסת ההזמנה לחתונה סוחטת מאתנו דמעות של התרגשות, הרי שהאהבה עצמה היא תהליך הדרגתי שרק מתחיל לפני החתונה, מטפס אט-אט למעלה והולך ונבנה לאורך השנים. להט ההתאהבות שזוגות רבים חשים לפני הנישואים הוא לא הפרי, אלא רק הגלעין שנשתל באדמה. שתיל אהבה זעיר הנובט, צומח ומשגשג לאורך החיים המשותפים.

לתת יותר ולהרוויח

בצד המעשי, האהבה נבנית באמצעות פעילות אנטי-אגו אינטנסיבית. נתינה היא עדיין הדרך הכי טובה ליצירת קשר. פעולות שבמרכזן עומד הפרטנר – כמו מתן כבוד לבן או בת הזוג, הענקת מחמאה ומוכנות לוותר על עמדתך בוויכוח ולקפל את האגו כשהטונים עולים – אלו הכלים הפורצים את מחסום האנוכיות ובונים היקשרות אמתית.

נסכם זאת כך: אהבה לא מוצאים, אהבה יוצרים – וזו לא יצירה חד-פעמית, אלא השקעה מתמדת, מדי יום ומדי שעה. אם תרצו, אהבה של פעם בחיים היא תעסוקה לכל החיים. נכון, בניית האהבה עשויה להיות תובענית, אך אין מחיר גבוה מדי לאהבה. אין מאמץ לא משתלם עבור שתי נפשות שהופכות להיות אחת; כי לאהוב זה לתת יותר ממה שקיבלת, ועדיין להיות בטוח שהרווחת.

תכל'ס: אל תיבהלו מצניחת ההתלהבות הראשונית. היא הייתה רק הפתיח לקראת קשר אמתי ונוסך ביטחון. הקפידו ליצור הזדמנויות קבועות לנטרול רעשי הרקע ולישיבה ביחד לשיחה קרובה. הקשיבו לדבריו של בן הזוג בלי לקטוע אותו, השתדלו להיות אכפתיים ואדיבים לבקשותיו, ואפילו אם השיחה גולשת לוויכוח – תנשכו שפתיים וגלו נכונות לוותר.

השראה: לקליניקה של אורתופד מומחה נכנסו שני בני זוג מבוגרים. היו אלה הרב הירושלמי הידוע רבי אריה לוין, ורעייתו, הרבנית רשא. הצדיק הצביע על רגלה של הרבנית, נאנח בכאב ואמר: "דוקטור, כואבת לנו הרגל"... אחד, כבר אמרנו?

מקורות עיקריים: שיחת 'יחידות' עם הגברת חנה שארפשטיין, פורסם בביטאון נשי חב"ד ניו יורק, ניסן-אייר תשכ"ג.