"מתעוררת התמיהה הכי גדולה: הייתכן שמבלי הבט על כל העניינים - עדיין לא פעלו לביאת משיח צדקנו בפועל ממש?!... מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני-ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל... הדבר היחידי שיכולני לעשות - למסור העניין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם - עניינים שהם באופן דאורות דתוהו [=מושג בחסידות שפירושו אורות נעלים] אבל בכלים דתיקון [=בצורה מסודרת ומיושבת]... אני את שלי עשיתי ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם".

בדברים אלה סיים הרבי את שיחתו שנאמרה ביום חמישי בערב זמן-מה לאחר חג הפסח תשנ"א (11 באפריל 1991). הרבי אמר את דבריו בקול מיוסר והתבטא במונחים אישיים שלא היו אופייניים לו. דבריו הפתיעו את קהל החסידים שנכח באמירתם ותוך זמן קצר פורסמו בקהילות חב"ד-ליובאוויטש בכל רחבי העולם.

לאחר שיחתו הכאובה של הרבי, לא ניכר שינוי בפעולותיו. להיפך: אף שהתקרב כבר לשנתו ה-90, הרבי הגביר את פעילותו. מדי שבוע, המשיך לשאת את מדברותיו לפני אלפי חסידים ולפעמים אף דיבר מספר פעמים במהלך אותו שבוע. מדי יום ראשון, המשיך במנהג 'חלוקת הדולרים' והיה עומד על רגליו שעות ארוכות, מעניק למבקריו עצה או ברכה ודולר לצדקה. באוה עת עצמה, הרבי גם קידם, חיזק וזירז את הקמפיין שנועד להגביר את מודעות הציבור לקראת בואם הקרוב של משיח וגאולה.

בתוך כל אלה, עמדה בחלל העולם היהודי תחושה הולכת וגוברת של ציפיה לבאות. אחרי הכל, הרבי העביר לידי החסידים את לפיד הציפיה לגאולה והדאגה להגשמתה שעבר מימי אברהם אבינו ממנהיג למנהיג ומנביאים לצדיקים.

***

יום שבת קודש, כ"ה באדר ראשון תשנ"ב (29 בפברואר 1992) - שבת רגילה בחייהם של של חסידי חב"ד המתגוררים בקראון-הייטס שבברוקלין. כיוון שהיתה זו השבת שלפני ראש-החודש היהודי הקרויה 'שבת מברכים החודש', הצטרפו החסידים אל הרבי באמירת ספר התהילים בבית-הכנסת, ולאחר הקריאה התקיימה, כרגיל, תפילת שחרית.

בסיום התפילה, הזדרזו רבים מהמתפללים לבתיהם משום ששעה לאחר התפילה עמדה להיפתח ה'התוועדות' הקבועה בבית-מדרשו של הרבי. בשעה 1.30 בצהריים, כאשר ה'התוועדות' היתה אמורה להיפתח, היה אולם בית-המדרש באיסטרן-פארקוויי 770 מלא באלפי חסידים.

זמן קצר לאחר-מכן, נכנס הרבי ובשלוש השעות הבאות דיבר בנושאים תורניים. בהפסקות הקצרות שבין נושא לנושא, שרו החסידים בהתלהבות ניגונים חסידיים מלאי חיים, הרימו כוסיות יין ואמרו 'לחיים' עם הרבי ולכבודו.

בין שאר דבריו באותה 'התוועדות', דיבר הרבי על פרשת-השבוע פרשת 'ויקהל' ופרשת השבוע הבא היא פרשת 'פקודי'. מדוע, שאל הרבי, פרשת 'ויקהל' קודמת לפרשת 'פקודי' כאשר משמעותה של פרשת 'ויקהל' היא 'קהילה' וציבור ואילו משמעותה של פרשת 'פקודי' היא יחידניות, אינדבידואליות. האם הצעד הראשון לא צריך להיות שלימותו הרוחנית של הפרט ורק לאחר ביסוסה הרוחני של שלימות אישית זו, יהא ניתן להשתית עליה קהילה 'בריאה' ואיתנה ברוחניותה?

זו בדיוק הנקודה שהתורה מבקשת להדגיש, הסביר הרבי. בני-האדם אינם חלק ממכונה או תצרף של חלקי לגו, שחייבים להיות מושלמים לפני הרכבתם. בני-האדם הם נשמות שבתוך-תוכן טמון הפוטנציאל להיות מושלמים, אך הדרך לממש פוטנציאל זה עוברת דרך אחדותן של הבריות; דרך השתתפותן במטלות הציבור וביצירת הקהילה. כאשר פרטים לא-מושלמים רבים מתחברים אלה לאלה מתוך אהבה וידידות - או-אז נוצרת קהילה מושלמת.

ה'התוועדות' הסתיימה. החסידים שלא הספיקו לאכול ארוחת צהריים, מיהרו לשולחן השבת בבתיהם אך גם הם היו צריכים להזדרז, משום שהיתה זו שבת חורפית שעמדה להסתיים תוך שעה קצרה.

מיד לאחר צאת השבת, התיישבה קבוצת 'חוזרים' - כינוים של תלמידי-החכמים שתפקידם היה לזכור את תוכן ההתוועדות בעל-פה (בשל קדושת השבת לא נעשה שימוש בשום אמצעי אלקטרוני להקלטת דברי הרבי ב'התוועדות') כדי לשחזר את הנאמר. תוך 24 שעות השיחות תומללו, נדפסו ותורגמו לכמה שפות ומיד נשלחו למרכזי חב"ד ברחבי העולם. היה זה תהליך קבוע, שנועד לתת לחסידיו של הרבי 'חומר' למחשבה, התבוננות ולימוד עד ה'התוועדות' הבאה - אלא אם כן הרבי יישא את דבריו במהלך השבוע - כפי שהרבי נהג לעשות לעיתים תכופות.

אך השבוע שלאחר אותה שבת היה קשה ומכאיב, בלשון המעטה. ביום שני בצהריים, כ"ז באדר א' תשנ"ב (2 במרץ 1992), בעודו מתפלל על ציון קברו של חותנו הרבי הקודם, נפגע הרבי משבץ מוחי ששיתק את פלג גופו הימני ואף גרוע מכן - שבץ שנטל מהרבי את יכולת הדיבור. בשבת הבאה לא התקיימה 'התוועדות', וכך גם בשבת שלאחריה.

אך לא שבוע ולא שבועיים עברו מאז נשתתק קולו של הרבי. שנתיים ושלושה חדשים לאחר אותו יום שני מר ונמהר, בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון ג' בתמוז תשנ"ד (12 ביוני 1992) הסתלק הרבי לבית-עולמו, כשהוא מותיר אחריו דור יתום וציבור של רבבות בלא אב ובלא מנהיג.

חסידיו של הרבי עדיין מחכים ל'התוועדות' הבאה. בכאב ובכמיהה לרבי, הם מקיימים את הוראתו האחרונה של הרבי - להקים עוד ועוד קהילות בישראל, כמשתמע מדברי הרבי על הקדמת פרשת 'ויקהל' לפרשת 'פקודי'.