תשמ"ח (1988): פטירתה של הרבנית

ביום רביעי, כ"ב בשבט תשמ"ח (עשרה בפברואר, 1988) נפטרה אשתו של הרבי, הרבנית חיה-מושקא, לאחר מחלה קצרה.

הרבנית שחשה שלא בטוב, הובהלה לבית-רפואה. בהגיעה למקום ביקשה כוס מים, בירכה עליו "ברוך אתה ה'... שהכל נהיה בדברו" והחזירה את נשמתה ליוצרה.

בהיותה אשתו של מנהיג שנערץ ע"י אלפים ואשה מלומדת וחכמה בזכות עצמה, הרבנית היתה עשויה לזכות בכבוד מלכים, אך היא סלדה מפרסום והתרחקה מכל גינוני כבוד ולפיכך נודעו רק מעט מאוד פרטים על חיי היום-יום שלה. רק לאחר פטירתה, החלו מכריה לחשוף מעט מאישיותה המיוחדת.

את דרכה האחרונה, עשתה הרבנית בהלוויה ענקית המתאימה למלכה. למעלה מ-15 אף איש ליוו אותה ובראשם טורי אופנועים משטרתיים, שהובילו את הלוויה לבית-העלמין בקווינס, שם נטמנה בסמיכות לאביה, הרבי הקודם, רבי יוסף-יצחק שניאורסאהן.

באותו יום, ייסד הרבי קרן על שמה הממשיכה לפעול עד היום הזה ומסייעת לרבבות נשים בהשגת מטרות חינוכיות וחברתיות.

בימים ובחודשים שלאחר הפטירה, הירבה הרבי לצטט את הפסוק "והחי ייתן אל לבו": פטירתו של אדם קרוב צריכה להביא לפעולות חיוביות - הליכה בדרכיו של הנפטר וייזום פעולות לעילוי נשמתו.

***

ככלל, בתורתו של הרבי קיבלו מושגים ישנים משמעות חדשה - ילדות, נישואין, עבודה, חיי תורה ומצוות ולהבדיל מחלה - וכך גם מושג האבילות.

הרבי מצא, כי התורה מגדירה זמנים קבועים לאבילות על קרובי משפחה. דיני אבילות מסויימים חלים ביום הראשון ל'שבעה'. דינים אחרים חייבים להתקיים בשלושת הימים הראשונים. דינים נוספים יועדו ליום סיום השבעה, ליום השלושים, למועדה של שנת האבילות הראשונה, ועוד. על השאלה, האם האבל אינו עניין שברגש בלבד ולא מצב המחייב מעשים - ואם כן, כיצד ניתן לצוות על הרגש כיצד להתאבל או לתחום את זמן האבילות - הרבי השיב כי המוות והאבילות הנובעת ממנו מצערים עד-כדי-כך, שביכולתם להחריב את חיינו מבלי שנוכל להשתחרר מצער זה באמצעות מנגנון הגנה רגשי שגרתי. מכאן, אמר הרבי, שרק אם ניכנע לכוח עליון המצווה עלינו להגביל את זמן האבילות - נוכל להגביל את האבל ולא לתת לו להשתלט עלינו.

באשר למוות עצמו, הרבי לא התייחס לכך כסיומם של החיים אלא גם כתחילתם של חיים חדשים, גדולים ונעלים יותר מהחיים שקדמו להם. אדרבא, אמר הרבי, כיוון שהנשמה משתחררת מכבלי הגוף הפיזי, ביכולתה להגיע להישגים רוחניים ונעלים יותר מכפי שהיה ביכולתה, כשהוגבלה ע"י הגוף הגשמי.

יתרה מזו: אם אנו מגדירים את החיים לא רק בתור 'מציאות' אלא גם בתור מערך של הישגים והתקדמות, האדם יוכל לחיות גם לאחר שגופו ונשמתו ייפרדו זה מזה. אם פטירתו של אדם משפיעה על קרוביו הנמצאים בארצות החיים להוסיף במעשים טובים, חיוביים ואלוקיים - המוות עצמו ייהפך בכך לסוג מסויים של חיים.

בסופו-של-דבר, יסוד עיקרי באמונה היהודית הוא האמונה בביאת משיח, שבעקבותיו יתעוררו כל ישויות האדם ויזכו לחיים נצחיים. לפיכך, המוות הוא רק שלב זמני, המכין את האדם לשלב נוסף בחיים, גדול וחשוב יותר מקודמו. בהקשר זה, התלמוד משווה את המוות לשינה: כשם שהשינה מהווה "ירידה צורך עליה" והכנה ל'יום חדש' - כך גם המוות מהווה שלב מכין לקיום טוב מקודמו ושופע אנרגיות חיוביות יותר מכפי שהאדם זכה להן בשלב קיומו הקודם.