בשנת תשי"ג, יסד הרבי את הארגון 'נשי חב"ד', ופתח בכך פרק מהפכני בתולדות האישה היהודית.

בשונה מהנטייה ששררה קודם-לכן בעולם התורני, לפיה יש להגביל את לימוד התורה לגברים בלבד, הרבי פנה בדבריו לגברים ונשים באופן שווה. הוא קרא לנשים ללמוד ולהשתלם בפנימיות התורה, על-מנת שיתקרבו גם הן לאהבת ה' וליראתו.

למהפיכה זו, הייתה גם מטרה הקשורה בעצם השליחות. כאשר הרבי שלח זוג צעיר לקו-החזית של המלחמה בהתבוללות, הוא ציפה מאשת השליח ליטול חלק פעיל במאבק - לא פחות מבעלה. כאשר תלמידי ישיבה צעירים נשלחו ע"י הרבי לרחובות הערים כדי להניח שם תפילין לעוברים-ושבים יהודיים, נשלחו נשים צעירות למרכזי קניות, לבתי-רפואה (הרבי הקפיד שלא להשתמש במושג השלילי 'בית-חולים', אלא בחיובי 'בית-רפואה') ולבתי-ספר, על-מנת לחלק בהם נרות שבת-קודש לנשים ובנות יהודיות. בה-בעת, הרבי דרש מהן לשמור על כללי הצניעות היהודיים, כמקובל מדורי-דורות.

בשנת תשי"ג (1953) הפמינזם במובן השגרתי של המילה, לא היה רעיון חדש, אך רוב התנועות הפמיניסטיות דחו במצען את הגישה המסורתית לאישה וביקשו להעניק לאישה את הזכות לחקות את תפקידיו של הגבר בתחומים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים.

הרבי לא היה 'מהפכן' במובן זה ושיטתו הייתה הפוכה בכוונותיה לשיטות הפמיניסטיות הרווחות. לאמיתו-של-דבר, הרבי היה דווקא סניגור נלהב של הגישה המסורתית, הרואה באישה קודם-כל 'עקרת הבית'. הבורא נתן לגבר ולאישה תפקידים שונים, אמר הרבי, וכשאישה דוחה את הנשיות הפנימית שלה ומנסה לחקות את הגבר - הפוטנציאל הנשיי שלה לא מנוצל והיא לא חשה סיפוק מהתכוונויותיה וממעשיה.

בהמשך לכך, הרבי הוכיח בעזרת מקורות מהקבלה ומכתבי החסידות, כי תפקידה של האישה שווה לתפקידו של הגבר ולעיתים אף חשוב ממנו. הרבי הוסיף והוכיח כי התורה מצפה מהאישה לנצל את כשרונותיה, אך בד-בבד לדבוק באידיאל המסורתי "כל כבודה של בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד).

בדרכה שלה, גם על האישה מוטלת החובה "ליצור דירה לה'", אבל עליה למלא מטלה זו בדרך נשיית אופיינית לה: לא בדרך של 'כיבוש' אלא ע"י גילוי הטוב והאלוקי הקיים בכל נברא.