באביב תשכ"ז, נערך במדינות-ערב השכנות לארץ-הקודש גיוס כללי וממשלותיהן דיברו בגלוי על פלישה לארץ-ישראל וחיסול תושביה - "השלכתם לים".
הבהלה בארץ הייתה רבה. התקשורת כולה היתה תמימת-דעים שכוחם המשותף של מדינות ערב ובראשן מצרים, עולה של כוחו של צה"ל וסיכויי נצחונו קלושים. דומה היה כי העולם יעמוד בצד פעם נוספת - כפי שעמד באדישותו בתקופת השואה - ויצפה בשאננות בטרגדיה נוראה נוספת שעלולה להתרחש, חלילה, לעם ישראל.
המנהיג היהודי היחיד שעודד והרגיע את עם ישראל, היה הרבי. "לא ינום ולא יישן שומר ישראל", חזר ואמר כשהוא מצטט את דבריו הנצחיים של דוד המלך בספר תהלים - ה' שומר על עמו בכל מקום בו נמצאים בניו - ובמיוחד בארץ-הקודש.
בחמישה ביוני, לאחר חודש של 'המתנה' ונסיונות לפתור את הסכסוך בדרכים דיפלומטיות, ישראל פתחה במיתקפה צבאית כוללת בחזית הדרום ועברה מיד ללוחמה בחזיתות המזרח והצפון. שישה ימים לאחר-מכן, העולם עמד המום מול נצחונו המזהיר של צה"ל: בשבוע אחד בלבד, ישראל הביסה שני צבאות מאורגנים, מאומנים ומצוידים במיטב הנשק ותורת הלחימה של ברית-המעצות (מצרים וסוריה) ובמיטב נשקה של בריטניה הגדולה (הלגיון הירדני). צה"ל נלחם בשלוש החזיתות כמעט בבת-אחת, שחרר אזורים רחבים בארץ המובטחת והחזיר לעם ישראל את הכותל המערבי, ושטחי מולדת גדולים בהרבה משטחי הארץ שלפני המלחמה.
הרבי ראה במצב שהתפתח, הזדמנות-פז בתולדות האומה לחזור למסורת אבות. לאחר הנצחון הצבאי הענק שגבל בנס, לבם של המוני העם היה פתוח לאמונה בה' והרבי שהיה הראשון שהבחין בכך, האיץ במנהיגים הפוליטיים, החברתיים והדתיים לנצל את ההזדמנות: אם תדברו עם בני העם על חזרה לאורח-חיים של יהדות ונאמנות למסורת ישראל, האנשים יקשיבו. בקשו מהם להניח תפילין, והם יפשילו שרוולים. הרבי רצה להפוך את 'מלחמת ששת הימים' מנצחון צבאי לנצחון יהודי.
***
לימים שאלו רבים מה עמד בבסיס בטחונו של הרבי בנצחון צה"ל אפילו בימי ה'המתנה' המתישים, כאשר הציבור כולו היה נתון בחרדה קיומית גבוהה.
התשובה לכך מצויה בהבטחה האלוקית בספר במדבר, י"א י"ב שהרבי הירבה לצטטה: ארץ-הקודש היא "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה". הרבי ראה בהכרזה האלוקית הזו, ערובה אולטימטיווית לבטחונה של ישראל.
דאגתו של הרבי לא הייתה נתונה, אפוא, לבטחונו הפיזי של עם ישראל - אלא למצבו הרוחני. בעוד הכל חוגגים את הנצחון ומנפנפים בדגליו, הרבי עשה כל מאמץ לחזק את רוחו של עם ישראל ולעשותו ראוי לנצחון הגדול. "הארץ שהרחבנו את גבולותיה נקראת 'ארץ הקודש'", הזכיר הרבי (בתרגום חופשי), "ואם זכינו וה' סמך עלינו והעניק לנו ארץ זו, ודאי שמוטלת עלינו חובה לפתח את אופיה היהודי ולשמור על קדושתה".
במסגרת מאמציו לכוון את עם ישראל לאורחות המסורת ולרוחו של ישראל-סבא, עמד הרבי בקשר רצוף עם ממשלת ישראל ומנהיגיה הצבאיים ודן עמם גם בנושאים שהעסיקו אותו וגם בהשלכותיהם של נושאים אלה על המצב הביטחוני.
כאשר גופים ואישים פוליטייים שונים בארץ-ישראל ובתפוצות, חזרו והעלו את האפשרות הקרויה 'שטחים תמורת שלום', הרבי חזר וחיפש את המענה בספר התורה - ממש כפי שנהג בכל פעם שביקש הכוונה אלוקית שתדריך אותו כיצד לנהוג בכל נושא בחיי העם.
והנה, אף שהפיתוי היה גדול - החזרת המצב הגיאוגרפי לקדמותו תמורת הכרה בישראל והשגת 'שלום' - הרבי מצא כי התורה שוללת פתרון זה מכל-וכל ומדגישה באופן חד-משמעי, כי מסירת שטחים לאויב תמורת 'הבטחה לשלום' לא תביא לשלום אלא דווקא למלחמה ולשפיכות-דמים נוספת. "בטחונה של ישראל", חזר הרבי שוב ושוב בכל פורום בו התבטא, "יכול להיות מושג רק מתוך עמדה של כוח ובטחון עצמי. כל סימן של חולשה או ספקות, יגביר את תוקפנותם של אויבינו ויעודד אותם לתקוף אותנו בכל דרך שהיא - ממלחמה גלויה עד מלחמת טרור".
הרבי היה מעורב בהחלטות שנתקבלו בארץ-הקודש עד פרטי-פרטיהן, אף-כי לא תמיד שעו לעצתו. הרבי היה מעורב גם בכל האירועים באותה תקופה סוערת - אם באופן אישי ואם באמצעות שלוחיו ואלפי חסידיו. העם בישראל, מצדו, החזיר לרבי אהבה. תמונתו נמצאת מאז ברוב בסיסי הצבא, במסעדות, בדוכני פלאפל, במקומות ציבוריים מכל סוג בכל רחבי הארץ - ממטולה עד אילת. המוני בית-ישראל למדו להכיר ברבי מנהיג שמשכמו-ומעלה ולהעריך עמוקות הן את הבנתו ההיסטורית, הן את סמכותו המוסרית וההלכתית והן את מנהיגותו האישית והציבורית. מספר הולך וגובר של ישראלים - מהאיש הפשוט ברחוב עד ראש-הממשלה ושריה, מפקדי צה"ל ואנשי האקדמיה - פנו אל הרבי לקבלת ברכה ועצה. עם ישראל זכה במנהיג.
הוסיפו תגובה