הימים ימיה הגדולים של רוסיה הסובייטית, כאשר הרכוש כולו מולאם והאזרחים חיים מקצבה קבועה. יהודי חכם רצה להרוויח מהצד עוד כמה רובלים. הוא קנה סחורה בסתר ומכר אותה בשוק השחור.
מהר מאד הוא נתפס ונשלח לסיביר. במחנה העבודה ישב האיש וחשב על אשתו והילדים שזקוקים לעוד קצת אוכל, ופתאום עלה לו רעיון. הוא כתב לה במכתב שכל הכסף שצבר מהמכירות הלא-חוקיות קבור באדמה בחצר.
תוך כמה שעות הופיעה פלוגת חיילים בחצר והפכה את האדמה כדי למצוא את הכסף. כעבור כמה ימים קיבלה האישה מכתב נוסף מבעלה: "עכשיו, אחרי שהם הפכו את האדמה, את יכולה לגדל שם תפוחי אדמה"...
חצי קומוניזם
"קומוניזם" מתקשר אסוציאטיבית עם בירוקרטיה, חוסר יעילות ואף שחיתות. כשרוצים לתאר כלכלה לא מתפקדת מתארים אותה בלעג כ"כלכלת פקידים", שבה הרכוש, הנכסים וההון מנוהלים על ידי השלטון. העולם המערבי צועד בכיוון הפוך לחלוטין – "קפיטליזם": הרכוש הוא קניינו של הפרט, והמדינה רק מפקחת בשוליים על ההתנהלות הכלכלית.
מעניין לבחון בהקשר הזה את שיטת הניהול הכלכלי של יוסף הצדיק: יוסף הופקד להיות שר האוצר של המעצמה המצרית, הכלכלה החזקה בעולם בזמן הרעב הנורא שפקד אותה. התורה מתארת באריכות איך יוסף ניהל את המשק באותם ימים קשים. בתחילה, יוסף דרש מהתושבים כסף תמורת המזון. כשתם הכסף, בתמורה להקצבת קצבת מזון לכל הנתינים הוא ביצע הלאמה הדרגתית של נכסי הציבור, המקנה והקרקעות.
חשוב להדגיש כי למרות הגישה המעין-קומוניסטית שהנהיג יוסף במצרים, עד כדי הלאמת האדמות, הוא השאיר את בעלי הקרקעות כאריסים המעבדים את הקרקעות עבור פרעה תמורת שמונים אחוזים מהיבול! למרות שהקרקע הולאמה, נדרשו האריסים להעלות כמס רק עשרים אחוזים מתפוקת האדמות. יוסף הפעיל ‘סוציאליזם רך', מתוך הבנה שאסור לשלול מהאדם את המוטיבציה לעבוד, לייצר ולהרוויח.
הָיָה1 רָאוּי שֶׁיִּטּוֹל הַמֶּלֶךְ – שֶׁהוּא אֲדוֹן הַקַּרְקַע – אַרְבַּע הַיָּדוֹת וְאַתֶּם הַחֲמִישִׁית, אֲבָל אֲנִי אֶתְחַסֵד עִמָּכֶם, שֶׁתִּטְלוּ אַתֶּם אֶת חֵלֶק בַּעַל הַקַּרְקַע וְאִלּוּ פַּרְעֹה יִטּוֹל רַק הַחֵלֶק הָרָאוּי לָאָרִיס
חלומות של אחרים
הסיפור המרתק על מהלכיו של יוסף כשר האוצר מתחיל עוד קודם. הגאונות של יוסף לא התבטאה רק בניהול המדינה במשך שנות הרעב, אלא בעיקר הרבה לפני כן, כשהשכיל להקים מראש מאגר מזון ענק ולשמר אותו עבור ימי הרעב.
זו הייתה ראייה מהפכנית. בעוד שטבע האדם הוא ליהנות מהרגע ו'אחר כך לדאוג לאחר כך', יוסף בחר בדרך אחרת. הוא נהג כאיש חכם "הרואה את הנולד" והקים מראש מערך אדיר של אגירת מזון שהציל את מצרים מחרפת הרעב והפך אותה להיות מוקד הצלה עבור העולם כולו.
האסטרטגיה של יוסף הייתה פשוטה: במשך שנות הטוב והשפע, הוא קיבץ את האוכל שהיה במצרים וחילק ממנו בקיצוב ובצנע כדי פרנסת כל אדם. כך נותר לו די הצורך מזון עבור שנות הרעב. אף אחד, כמובן, לא שש לשתף פעולה ולמסור מרצונו לקופת הממלכה את הגידולים שהוא הפיק רק כי המשנה למלך חושב שבעוד שבע שנים עומד לשרור רעב כבד בכל הסביבה – או שכן או שלא. יוסף נאלץ להשתמש בטקטיקות מתוחכמות, מניפולציות על שער החליפין ואפילו שימוש בכוח.
קִבֵּץ2 אֶת הַכֹּל אֶל תַּחַת יָדוֹ וְהוּא נָתַן לָהֶם מִמֶּנּוּ בְּכָל שָׁנָה כְּדֵי פַּרְנָסָתָם, שֶׁלֹּא יְבַזְבְּזוּהוּ... וְכֵיוָן שֶׁאָמַר "אֶת כָּל אֹכֶל"... יוֹרֶה שֶׁקִּבְּצוּ אֶת כָּל הַנֶּאֱכַל לְאָדָם, בַּר וְלֶחֶם וּמָזוֹן, וַאֲפִילוּ תְאֵנִים וְצִמּוּקִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם...
מהיכן באמת קיבל יוסף את הרעיון הגאוני הזה של החיסכון?
המפרשים מסבירים שיוסף למד זאת מחלומו הכפול של פרעה. יוסף הבין כי החלומות לא רק מבשרים על הרעב העומד לבוא, אלא אף מעבירים הוראה מעשית להתכונן לימי הרעב. יוסף נשען על עקרון ההשגחה הפרטית. לשם מה, חשב יוסף לעצמו, שלח השם לפרעה את החלום? סביר להניח כי המטרה לא הייתה סתם כדי להטריד את רוחו, אלא על מנת להעביר לו את המסר: יש להתכונן מעתה לשנות הרעב.
הרבי מחדד את הדברים ומבאר (לקוטי שיחות, טו, 344) כי יוסף למד זאת מתוך פרטי החלום: כזכור, פרעה ראה בחלומו את הפרות השמנות עומדות ליד הפרות הרזות, שבשלב הבא בלעו את הפרות השמנות. יוסף הבין את הרמז: עוד בשנות השובע יש לקחת בחשבון את שנות הרעב שיבואו ולהיערך אליהן.
בסופו של דבר, ההיערכות של יוסף לשנות הרעב הוכיחה את עצמה. הוא היה היחיד בעולם שהגיע מוכן לרעב הגדול. אוטומטית, הוא הפך להיות המשביר הלאומי, והעוצמה הזו שנפלה לידיו העניקה לו את הכוח להשתלט על כל האוצרות ולהלאים את רכוש האזרחים לטובת הממלכה.
נשאלת השאלה: לשם מה התורה מספרת את כל זה? מה אכפת לנו איך בדיוק התנהלה כלכלת מצרים בזמן הרעב? האם יש משמעות נסתרת לתורה הכלכלית של יוסף בהלאמת הרכוש המצרי? מה הייתה האסטרטגיה מאחורי קיבוץ ההון האגדי הזה?
כסף לנשמה
אחת התאוות הגדולות של האדם, אם לא הגדולה שבהן, היא כסף – לצבור עוד כסף, להשיג עוד רכוש. מדוע איננו מסתפקים לעולם במה שכבר השגנו? מאיפה נובעת הבהלה לכסף? מה דוחף אותנו לרדוף אחרי הממון? ואיך ראוי להתמודד עם יצר הרכושנות הזה שלא יודע שובע?
הקבלה והחסידות רואות זאת כך: התאווה לכסף אינה באה רק מהנפש הבהמית, אלא גם מהנפש האלוקית. שכן הנשמה כמהה לתקן את הכסף! האר"י הקדוש מסביר כי כל נברא בעולם נושא בתוכו אנרגיה רוחנית ("ניצוץ אלוקי"). שורשם של הניצוצות הללו הוא בתהליך "שבירת הכלים העליונים", שבו התפזרו ניצוצות אלוקיים בכל פינה בעולם, והמשימה שלנו היא לחשוף ולגלות את הניצוצות הללו. איך עושים את זה? בכל פעם שאנו מברכים על מאכל או לוקחים מטבע ועושים בו שימוש טוב. כך מגלים את הקדושה שבמטבע ומקשרים את הכסף עם ריבונו של עולם.
כָּל3 דָּבָר שֶׁאָדָם לוֹבֵשׁ אוֹ אוֹכֵל אוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי... יֵשׁ שָׁם נִיצוֹצוֹת קְדוֹשׁוֹת הַשַּׁיָּכִים לְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ (וְשָׁמַעְתִּי כִּי זֶהוּ הַטַּעַם שֶׁיֵּשׁ אָדָם שֶׁאוֹהֵב דָּבָר זֶה וְיֵשׁ אָדָם שֶׁשּׂוֹנֵא דָּבָר זֶה), וּכְשֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתוֹ כְּלִי אוֹ אוֹכֵל מַאֲכָל אֲפִילוּ שֶׁצֹּרֶךְ גּוּפָא הוּא, מְתַקֵּן הַנִיצוֹצִים. כִּי אַחַר כָּךְ עוֹבֵד בְּכֹחַ הַזֶּה שֶׁבָּא לְגוּפוֹ מֵאוֹתוֹ מַלְבּוּשׁ אוֹ מַאֲכָל
זו המוטיבציה הפנימית העומדת מאחורי תאוות הרכושנות: גם הנשמה שואפת להשיג כמה שיותר כסף, כדי לכוון אותו אל המקום הנכון ולעשות בו שימוש ראוי.
ניצוצות מזהב
מכאן אפשר לקבל מבט חדש על אסטרטגיית ההלאמה של יוסף הצדיק. מצרים הייתה המקום החשוב בעולם, ועצם זה מעיד שהיה בה ריכוז רוחני עצום של אנרגיה גבוהה. הקבלה מסבירה כי רוב הניצוצות האלוקיים בעולם התפזרו על אדמת מצרים. זה מה שהניע את יוסף לעשות מאמצים אדירים כדי לאסוף את הכסף המצרי וכך לכוון אותו אל המקום הראוי ולעשות בו שימוש נכון.
ואכן, הגמרא מספרת דבר נפלא: לפני שבני ישראל יצאו ממצרים, הם שאלו משכניהם המצריים כלי כסף וזהב, ובין היתר נפלו לידיהם מתנות מתוך אותם אוצרות שאגר יוסף בזמנו, ואלו שימשו אחר כך לבנות את משכן השם! נשים לב למעגל הגדול שנסגר כאן: מכוח העבודה של יוסף, הכסף המצרי, "ערוות הארץ", השלים סיבוב של מאה ושמונים מעלות ושימש לבניית בית השם.
יוֹסֵף4 לִקֵּט כָּל הַכֶּסֶף שֶׁל מִצְרַיִם, וְאַחַר כָּךְ כַּאֲשֶׁר יָצָאוּ מִמִּצְרַיִם, לָקְחוּ מֵהֶם כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב מִתּוֹךְ אוֹתוֹ הָרְכוּשׁ... וּבָזֶה יוּבַן תַּכְלִית עִנְיַן יְרִידַת יוֹסֵף לְמִצְרָיִם, שֶׁהוּא כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא וִילַקֵּט שָׁם כֹּל הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם בִּבְחִינַת נְפִילָה
היסוד הזה מסביר גם את הציווי החוזר ונשנה של הקדוש ברוך הוא לבני ישראל, לשאול כלי כסף וכלי זהב מהמצרים בטרם יציאתם ממצרים. הדרישה הזו מעלה חוסר נוחות ומהווה מצע לטענות אנטישמיות, המאשימות את היהודים בגזל במרמה של רכוש המצרים. אך האמת היא שהמטרה הנסתרת הייתה לגאול את הרכוש המצרי מידי הקליפות ולהעלותו לקדושה.
זו תפיסה חדשה של הכסף והיחס אליו. הכסף איננו מקור לרוע ולעוולות. להיפך: יהודי חייב לנצל כל אפשרות כדי להרוויח, ובכסף לעשות שימוש נכון והגון – לקדש את הכסף.
בבית מדרשו של הבעל שם טוב ישבו כמה אברכים מצוינים ולמדו תורה. מדי יום שישי, הם היו ממתינים על יד חדרו של הרבי והוא היה נותן להם שכר שבועי. אחד האברכים העילויים היה יעקב, שהיה מקורב מאד אל הרבי.
יום שישי אחד, יעקב עמד כהרגלו לקבל את הכסף, אך הרבי לא פתח לו את הדלת. בטח הרבי עסוק והוא לא יכול להתפנות אליי, סבר יעקב, וחזר ביום שישי הבא. אך לתדהמתו גם באותו יום לא נפתחה לו הדלת. מודאג וטרוד המתין יעקב לפעם הבאה, וכאשר גם באותו יום לא נפתחה הדלת בפניו, הוא הבין כי הרבי אינו מעוניין להמשיך לפרנס אותו. רוחו נפלה עליו והוא יצא אל הנמל לחפש עבודה. בדיוק עמדה שם ספינה לפני הפלגה ורב החובל הזמין אותו להצטרף אל צוות האנייה.
אחרי כמה ימים של הפלגה, פרצה רוח סערה והאנייה נאלצה לעגון באי בודד ומרוחק. יעקב העצוב על הגורל שפקד אותו ירד מהאנייה והלך לחפש משהו לאכול. הוא מצא כמה עצי פרי, קטף לעצמו כמה פירות עסיסיים, בירך בכוונה ואכל מהם. אחרי שהסערה שקטה, הם שבו אל הים וחזרו אל נקודת היציאה.
כשהגיעו אל העיר, הלך יעקב לבית מדרשו של הבעל שם טוב בתקווה כי הפעם יאיר אליו הרבי את עיניו. מיד כשהגיע לשם, פתח לו הרבי את הדלת ואמר בשמחה: "יותר מחמשת אלפים שנה מאז בריאת העולם, הפירות באי ממתינים שמישהו יאמר עליהם ברכה. אתה היית האיש הנכון לברך בכוונה ולקדש את המקום"...
הוסיפו תגובה