איש עשיר היה מעניק הלוואות בריבית קצוצה. הקליינטים ניסו להתמקח אתו ולהוריד את גובה הריבית, אך הוא ניצל את הצורך הדחוף שלהם בכסף ועשק אותם בריבית רצחנית.

הם חיפשו את שעת הכושר לנקום בו, וזאת הגיעה מיד לאחר מותו. אלמנתו שלו הופיעה בפני אנשי "חברא קדישא" וביקשה לקבור אותו, אך הם דרשו סכום עתק תמורת הקבורה. לפליאתה הם הסבירו שהקברים נמכרים רק זמנית משום שכל יהודי אמור לקום בתחיית המתים כשיבוא המשיח, ועל כן מחיר הקבורה אינו גבוה. אולם, אמרו, על מלווים בריבית אמרו חז"ל שהם לא יקומו בתחיית המתים. "הקבר של בעלך הוא עסקה לנצח, והמחיר בהתאם"...

בשביל מה?

התפיסה הקלאסית של כולנו היא שהחיים הם דבר זמני, חולף, עד שנגיע ל'מאה ועשרים' ונעלה למעלה, אז נחיה חיי נצח בעולם הבא. אולם לפי תפיסת רוב המפרשים היהודים, וכך גם הכרעת החסידות, האמת הפוכה לחלוטין. החיים הרוחניים למעלה הם חיים זמניים שיסתיימו במהרה בימינו, ואילו חיי הגוף בעולם הזה הם חיי הנצח שיתקיימו לעד.

התפיסה הזאת נשענת על הייעוד המופלא של "תחיית המתים". על הגאולה נאמרו ייעודים רבים: באותה תקופה תחזור מלכות בית דוד לעוצמתה, ימוגרו האויבים ויורחבו גבולות הארץ. בדברי הנביאים מתוארת אוטופיה של ממש, עולם של שלום ושלווה, אך מעל הכול – הייעוד המופלא מכולם: תחיית המתים.

לפי ההבטחות של חז"ל, שיש להן עשרות מקורות בספרי התנ"ך, כל האנשים שחיו כאן במהלך ההיסטוריה אמורים לקום שוב על הרגליים, ללבוש עור ועצמות וכך לחיות לנצח. אנו צפויים לראות כאן שוב את אברהם, יצחק ויעקב, את משה ואהרן, דוד ושלמה, וגם את הסבים והסבתות וכל האנשים היקרים שהלכו מהעולם – ועתידים לשוב אליו.

הייעוד הזה הוא דוגמה ל'אמונה בטהרתה', שכן קשה להעלות על הדעת הבטחה יותר מפתיעה ממנו. ולמען האמת, היא לא רק שונה ממה שאנו רגילים, אלא גם מעוררת שאלות רבות, תמיהות נוקבות שנוגעות במהות החיים.

השאלה החשובה מכולן היא: בשביל מה בכלל צריך את זה? מה המטרה בתחיית המתים? הרי נשמותיהם של האבות או משה רבינו או כל אדם אחר שהיה כאן במהלך ההיסטוריה, כבר סיימו את התיקון שלהם בעולם במשך חייהם, ובשביל מה הם צריכים לחזור לכאן שוב, ועוד לחיות כאן לנצח? וכי החיים של מישהו כל כך טובים, שהוא מצפה לחזור לכאן לסיבוב נוסף, שיימשך לנצח? אדרבה, אם אלוקים מעוניין לתת שכר ותגמול עבור המעשים הטובים – הרבה יותר הגיוני לעשות זאת למעלה, בעולם הנשמות, לא כאן, בעולם השפל בתוך גוף חומרי? האם אין כאן אפילו עונש לנשמה, שנמצאת שנים בגן עדן ונהנית מזיו השכינה, וכעת תיאלץ לרדת חזרה לעולם הזה, לשלם שוב משכנתא ולחיות כבן אדם חומרי? מדוע אפוא אנו מצפים לכך שיקומו המתים מקברם ויחיו בגופם בעולם הזה?

התכלית הסופית

מסיבה זו בדיוק, הרמב"ם מציג גישה מהפכנית בנושא. הוא מצמצם מאד את המשמעות של תחיית המתים וטוען שתחיית המתים תהיה רק למעט אנשים, צדיקים יחידי סגולה, ובכל מקרה היא תהיה זמנית בלבד – ואחריה כולם ימותו שוב ויחזרו לנצח לעולם הנשמות. זאת משום שלשיטתו, הטוב הגדול ביותר שאפשר לזכות לו הוא ליהנות מזיו השכינה בעולם העליון.

הָעוֹלָם1 הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה... אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה... הָאֹשֶׁר וְהַתַּכְלִית הַסּוֹפִית הִיא לְהַגִּיעַ אֶל הַמַּעֲמָד הַזֶּה הַמְּרוֹמָם וּלְהִמָּצֵא בְּאוֹתוֹ הַמַּצָּב וְקִיּוּם הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ עַד בְּלִי סוֹף

ההיגיון בדברי הרמב"ם הוא כזה: מצד אחד, מסתבר לומר כי הטובה הגדולה ביותר המובטחת לעושי רצון השם היא בעולם הבא, עולם הנשמות הזוכות להארה מזיו השכינה. אולם, בכל זאת, יתרחש קודם לכן גם הנס העצום של "תחיית המתים", ולו לתקופה קצרה ומוגבלת.

מה הצורך והתכלית בתחיית המתים? ראשית, הקדוש ברוך הוא רוצה להראות את הנס המדהים והגדול מכולם, את יכולתו להחיות מתים. ושנית, תהיה כאן הזדמנות לתת שכר טוב ותגמול הולם לגוף, על כל המעשים הטובים שעשה בעולם. בעולם העליון רק הנשמה מתוגמלת, ובכדי לשלם גם לגוף הגשמי כגמולו, הנשמה תשוב לגוף והאדם יקבל את שכרו המגיע לו.

אולם ראשונים רבים חולקים עליו, וקובעים כי הטובה האידיאלית שהאדם יכול לזכות לה היא דווקא בחיי הנשמה בגוף. כך גם מכריעה החסידות, על פי גישת הקבלה.

אַחֲרֵי2 כֵן יָבוֹאוּ יְמֵי הַמָּשִׁיחַ, וְהוּא מִכְלַל הָעוֹלָם הַזֶּה, וּבְסוֹפָם יְהֵא הַדִּין וּתְחִיַּת הַמֵּתִים שֶׁהוּא הַשָּׂכָר הַכּוֹלֵל הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ... עוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ עוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת, אֶלָּא עוֹלָם נִבְרָא קַיָם שֶׁיִּמָּצְאוּ בּוֹ אַנְשֵׁי הַתְּחִיָּה [שֶׁקָּמוּ לִתְחִיָּה עִם גּוּפָם]

הרמב"ן3 חָלַק עַל הרמב"ם בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל צַדִּיקִים אֵינָן חוֹזְרִין לְעֲפָרָן, וּפֵרוּשׁוֹ דְתְחִיַּת הַמֵּתִים הוּא הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן... וְהַגַן-עֵדֶן, שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַנְּפָשׁוֹת וְהַשְּׂכָלִים... אֵינוֹ רַק מָקוֹם לְפִי שָׁעָה לַנֶּפֶשׁ מֵעֵת פְּרֵדָתָהּ מִן הַגּוּף עַד זְמַן הַתְּחִיָּה

וכאן אנו חוזרים לשאלה הגדולה ששאלנו, המופנית כלפי הגישה החסידית: מה ההיגיון לומר שהאדם יחזור לנצח לעולם הזה? איזה דבר טוב יכול לצאת מהחיים הנצחיים כאן?

אחד האמנים היהודיים המפורסמים במאות השנים האחרונות, היה הפסל הצרפתי-אמריקאי ז'אק ליפשיץ. יצירות האמנות שלו מוצגות במוזיאונים חשובים בעולם, וגם בארץ, בגן הפסלים במוזיאון ישראל.

לעת זקנותו הוא חלה מאד, ובאותה תקופה נוצר קשר בינו לבין הרבי מלובביץ'. הייתה לו מסכת התכתבויות ארוכה עם הרבי, דרכה הוא התקרב ליהדות, ובה נדונו גם נושאים הקשורים לאמנות. הרבי כתב לו במכתב כי האמת היא שאמנות הפיסול היא בעצם מהות התפקיד של כל יהודי. המשימה שלנו היא להיות "פַּסָלים", כלומר, להכניס חיים בחומר, בדומם, ולעצב לו פנים. בכוח המעשים הרוחניים שאנו עושים בעולם, אנו משנים את הדומם ומציפים בו חיות אלוקית.

(גיליון כפר חב"ד, 1611)

אלה שחוננו משמים בכישרון אמנותי, אם בפיסול או בציור וכדומה, יש להם את היכולת להפוך דבר דומם כמו מכחול, צבע ובד, עץ ואבן וכו', לצורה של דבר חי. במובן עמוק יותר, זו היכולת להעלות במידה מסוימת את הגשמיות לרוחניות

האור שבגוף

האמת היא שהתיאור המופלא על סוף המציאות מסביר היטב גם את תחילת המציאות. תחיית המתים נושאת בחובה את התשובה לשאלה הגדולה ביותר: שאלת משמעות החיים.

לפי הגישה הקבלית, כולנו באנו לעולם כדי לחולל שינוי בגוף. המשימה שלנו היא לשנות את חומר הגוף והעולם על ידי המעשים הרוחניים שאנו עושים כאן.

העולם הזה בכללותו, והגוף הגשמי בפרט, נדמים לנו כמו עפר דומם, כמו עצמים שעלולים רק להפריע בעבודת השם. אולם האמת היא שביכולתנו לקדש אותם. בכל פעם שאנו עושים מצוה במקום מסוים על פני הגלובוס, בחפץ מסוים, בעזרת אחד מאברי הגוף – אנו מרוממים ומקדשים אותו ומאחדים אותו עם הקדושה האלוקית. וזאת בעצם משימת העל של כולנו: לקדש ולזכך כל פינה בעולם, עד שיתוקנו כל הניצוצות הפזורים בכל נקודה בעולם.

אך כאן נכנסת בעיית הגלות. ככל שנתאמץ ונעשה מצוות, המשימה מצליחה באופן חלקי בלבד. למרות כל המצוות שאנו עושים, איננו מבחינים בשום שינוי שחל בגוף או בחומר. הגוף לא מקרין את הקדושה שבו ואנו לא מסוגלים לראות אותה. נכון, אנו בטוחים שהיא קיימת, כמו שקרני הרנטגן קיימים למרות שלא רואים אותם בעין אנושית, אבל למעשה הקדושה קיימת באופן נעלם מאד.

לכן אנו מצפים לתחיית המתים ולשובם של הגופים לעולם הזה. אז תושלם המשימה המוטלת על האנושות מאז מתן תורה, והגוף יאיר ויזהר באור אלוקי. כך מבטיח הנביא: "וראו כל בשר יחדיו כי פי השם דיבר". הנס שיקרה בימות המשיח הוא שאלוקים יסיר את ה'קליפות' והגוף יקרין את הקדושה שבו בעוצמה כזו שאפילו אנו, בעיני הבשר שלנו, נחזה בה.

על כל אחד מאתנו מאיר אור רוחני נשגב, כתוצאה מכל המעשים הטובים שעשינו. אך כיום צריך לחבוש משקפיים שמימיים כדי לראות זאת, ואילו כשיבוא המשיח, המשימה הגדולה מכולן תושלם – והגוף של כולנו יאיר באור קדוש, אור של אהבה ותשוקה לאלוקים.

טַעַם4 הַבְּרִיאָה בִּכְלָל וּבְרִיאַת הָאָדָם בִּפְרָט הִיא מִפְּנֵי שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁתִּהְיֶה לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים, הַיְנוּ שֶׁהֲיֵשׁ וְהַחֹמֶר יִהְיוּ בִּבְחִינַת בִּטּוּל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה שׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בָּהֶם אוֹר הַשֵּׁם אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא... וְזֶהוּ שֶׁהַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת נִתְּנוּ לְּמַטָּה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים... כְּדֵי שֶׁיַּהַפְכוּ הֲיֵשׁ וְיַעֲשׂוּהוּ כְּלִי לֶאֱלֹקוּת...

וְהִנֵּה, כְּלָלוּת הַבְּרִיאָה הוֹלֶכֶת וּמִתְבָּרֶרֶת [בְּהַדְרָגָה] וְהַשְּׁלֵמוּת תִּהְיֶה בָּעוֹלָם הַתְּחִיָּה, שֶׁיַּעֲבִיר אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה מִן הָאָרֶץ... כִּי הַשֵּׁם יִשְׁחָט לְיֵצֶר הָרָע... וְאָז יִתְקַבֵּל שָׂכָר זֶה לְמַטָּה נְשָׁמָה בְּגוּף דַּוְקָא, תַּכְלִית וּשְׁלֵמוּת בְּרִיאַת הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִלָּתוֹ