ראש ישיבה ישב עם תלמידיו בין עצי היער והעביר להם שיעור נלהב על כוחה של מידת הביטחון. הוא הביא דוגמה: "ביטחון אמתי הוא כשאדם יושב ביער ופתאום מתקרב אליו דב ענק, אך הוא אינו נבהל ובוטח לחלוטין בישועת השם שתבוא כהרף עין".

הרב לא הספיק לסיים את המשפט והנה מגיח מבין העצים דב ענק במשקל חצי טונה, השיניים המחודדות שלו בולטות החוצה והוא מרחרח לחפש טרף.

הרב ניתר ממקומו וטיפס על העץ הקרוב, תוך שהוא נזהר אפילו שלא לנשום בקול.

אחרי שהסתלק הדוב מהשטח, הביטו התלמידים ברב וציפו להסברים, והוא הצטדק ואמר: "יש ביטחון ויש ליתר ביטחון"...

יהיה טוב?

מידת הביטחון היא מפתח אדיר שנתן הקדוש ברוך הוא לאדם, כדי לשנות את מסלול חייו לטובה. במקום לצעוד בעקבות הגורל שלו, ביכולתו ליצור את גורל חייו מחדש על ידי ההסתמכות והביטחון בעזרת השם שבוא תבוא.

שורש הדברים נמצא כבר בספרי הראשונים לדורותיהם, שכותבים כי הביטחון בישועת השם הוא לא רק מידת חסידות או הידור מצווה לאנשים נעלים, אלא בכלל מצוות לא תעשה מפורשת מהתורה. כך שהאדם מצווה מן התורה לסמוך ולבטוח בישועת השם הקרובה והמהירה.

כִּי-תֵצֵא1 לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ – לֹא תִירָא מֵהֶם

הֻזְהַרְנוּ2 בָּזֶה, שֶׁאִם יִרְאֶה הָאָדָם כִּי צָרָה קְרוֹבָה, תִּהְיֶה יְשׁוּעַת הַשֵּׁם בְּלִבּוֹ וְיִבְטַח עֲלֵיהּ

מעבר לכך, הגישה היהודית כבר אלפי שנים היא כי מידת הביטחון אינה רק לבטוח בכך ש"יהיה טוב", אלא הרבה יותר מזה: מידת הביטחון עצמה משפיעה לטובה. אדם שחי את חייו בסגנון של היתלות והסתמכות על אלוקים – החיים שלו הופכים להיות הרבה יותר חיוביים.

מענה3 אדמו"ר הַצֶּמַח צֶדֶק לְאֶחָד שֶׁהִתְחַנֵּן אֶצְלוֹ לְעוֹרֵר רַחֲמִים עֲבוּר חוֹלֶה מְסֻכָּן, חַס וְשָׁלום: חֲשֹׁב טוֹב – יִהְיֶה טוֹב

וכמובן, התפיסה הזו מעלה שתי שאלות מהותיות, שמעסיקות את גדולי בעלי המחשבה היהודיים כבר מאות שנים:

ראשית, על מה בכלל נשען הביטחון? כיצד אדם יכול להיות בטוח שהשם יעשה לו טוב? הרי אפילו יעקב אבינו, שהובטח ישירות מהקדוש ברוך הוא לשמירה והגנה מצרות לבן ועשיו, חשש "שמא גרם החטא" – ומה נאמר אנחנו? וכי מישהו מאתנו יודע חשבונות שמים?

השאלה השנייה היא תהייה טבעית אודות הגבולות של כוח הביטחון: האם החיים הם ‘תכנית כבקשתך', שבה אפשר להזמין מה שרוצים, לבטוח בהשם שכך יקרה וכך אכן יקרה? האם אדם יכול לבטוח בכך שבן משפחתו החולה יבריא היום ממש – וכך יתרחש?! או לבטוח בכך שהוא יזכה בלוטו – והוא אכן יזכה?!

ללכת על בטוח

פרשת בשלח עוסקת בהרחבה בסיפור הנס המדהים של ה"מן" שירד מהשמיים. פרשה זו מכונה בספרים רבים בשם "פרשת הביטחון", וקהילות רבות נוהגות לקרוא אותה בכל יום בתפילת שחרית, כדי לחזק את המודעות לישועת השם.

הבה נשוב אל הימים ההם: עם ענק של מיליוני אנשים יצא אל המדבר הגדול והיה צריך לדאוג לעצמו לאוכל. אדם שיוצא אל המדבר למשך שבוע ימים, מצטייד מראש בכמויות של אוכל מוכן, ואם הוא יוצא עם משפחה וילדים, הוא לוקח כמות כפולה של אוכל. ואילו הם יצאו במיליוניהם אל המדבר, אנשים, נשים וטף, ולא היה להם אוכל. הם החלו לדאוג, אך אלוקים הבטיח כי יקרה בקרוב נס שעוד לא קרה כמוהו: ירד להם לחם מוכן מן השמים. במקום ללכת לעבודה מדי בוקר, להמתין חודש שלם למשכורת ואז לטרוח ללכת למאפייה לקנות אוכל, הלחם ייפול כל בוקר ישירות מן השמים. טרי ובחינם.

אולם, הקדוש ברוך הוא צירף שתי הוראות ביחס לאוכל השמימי הזה. קודם כל, הם הורשו ללקוט רק את הכמות הדרושה להם לאותו יום בלבד. היה אסור ללקט כמות ו'להקפיא בפריזר' לכל השבוע. הם היו חייבים לסיים את הלחם כל ערב וללקוט למחרת לחם חדש. ושנית, ביום השביעי בשבוע לא יצאו ללקוט לחם. ביום השישי ירדה להם כמות כפולה מן השמים, מנה שתספיק להם ליומיים.

מה עמד מאחורי שתי ההוראות הללו? מה היה ‘אכפת' לקדוש ברוך הוא שיהודי ייקח כמות לחם ויאגור בבוידעם לכל השבוע? מה המסר הנצחי בכך שהיה עליהם לאסוף את הלחם כל בוקר מחדש ולא ‘מהיום למחר'?

יש כאן מסר כביר. אלוקים בא לומר לאדם: אתה צריך לבטוח בי שאדאג לפרנסה שלך. בין אלוקים לאדם יש ‘חוזה' – אלוקים הביא את האדם לעולם, והוא לוקח על עצמו לדאוג לכל מחסורו ולגלגל אותו אל המקום הנכון.

הדאגה המטרידה ביותר בחיים היא דאגת הפרנסה. ממה אתפרנס היום? וממה מחר, כשהמשפחה תגדל? ואיך אתקיים בשנות הזקנה? ואיך אהיה מסוגל לעזור לילדים להעמיד את עצמם על הרגליים? – ובאותם ימים, שהיו ימי הלידה של עם ישראל, שנות החיים במדבר היו מסלול החינוך שגיבש ועיצב את העם לכל הדורות. המן ירד מהשמיים כדי להרגיל אותם לגישה של ‘תפסיקו לדאוג ותסמכו עלי שאדאג לכם'.

וכדי להטמיע בהם את המסר הזה בעומק הנפש, השם ציווה אותם לגמור את הלחם באותו יום ולא לשמור למחר. בכך הוא ביקש להרגיל אותם ללכת לישון כל לילה עם מקרר ריק. בכל הארונות בבית לא היה כלום – ומה נאכל מחר? השם יעזור! ואיך נחתן את הילדים? השם יעזור! ואיפה שומרים את תכנית החיסכון? בבנק של השם!

רעיון דומה עומד גם מאחורי המצווה השנייה, לא ללקוט בשבת. כאן הם נדרשו לסמוך על הלחם שלקטו אתמול ולהיות בטוחים שהוא יספיק גם להיום.

אִם4 לֹא יוֹתִירוּ מִמֶּנוּ לְמָחָר – זֶהוּ מוֹפֵת שֶׁהֵם שְׁלֵמִים בְּמִדַּת הַבִּטָּחוֹן... וְכֵן אִם לֹא יֵצְאוּ בְּשַׁבָּת לִלְקֹט, הֲרֵי הֵם בְּטוּחִים שֶׁמָּה שֶׁלִּקְּטוּ אֶתְמוֹל, יַסְפִּיק לָהֶם גַּם לְיוֹם הַמָּחֳרָת

וכאן אנו שבים אל נקודת הפתיחה ושואלים: על מה מבוסס הביטחון שיהיה טוב? וגם: האם הביטחון יביא לכך שכל רצונותיו של האדם יתגשמו?

בצפון הארץ גר יהודי צרפתי בשם יהודה בן שושן. בזכות ברכה של הרבי נולדה לו בת יחידה, אחרי כעשר שנות נישואין.

בגיל עשר החלה הילדה להתלונן על כאבי ראש ואחרי סידרת בדיקות גילו הרופאים גידול ממאיר במוחה. העצה היחידה הייתה לטוס לבוסטון ושם לשקול אפשרות של ניתוח.

כשהגיעה הילדה לשם, הרופאים הציעו בפני ההורים שתי אפשרויות: לעשות ניתוח שהם אינם יכולים להבטיח שהילדה תתעורר ממנו, או להשאיר אותה כך והיא תוכל לשרוד חצי שנה.

האבא נסע לניו יורק ונכנס ליחידות ושם פרץ בבכי נורא. הרבי הביט בו ואמר: "משנכנס אדר מרבים בשמחה – ואתה בא לכאן לעשות ההיפך? מי הרשה לך להכניס עצבות לתוך החדר שלי?!...".

האבא חשב שהרבי מתבדח ברגע כה קשה, והחל לצעוק: "אלו החיים של הבת שלי!", אך הרבי השיב בתקיפות: "וככה תציל את הבת שלך? כשתכניס הנה עצבות בחודש אדר?!".

האבא אמר שהוא לא מבין כיצד הוא יכול להיות שמח במצב קשה כזה, והרבי אמר: "אדר הוא חודש של שמחה בגלל "ונהפוך הוא"!", ואז הפך את שתי ידיו ואמר: "מתהפך, הכול מתהפך"...

האבא יצא החוצה ופתאום נזכר שהוא שכח לקבל מהרבי תשובה מה לעשות עם הניתוח. הוא כתב מכתב, והרבי השיב דרך המזכיר כי הוא כבר ענה לו על כך ביחידות. האבא התעקש שהוא רוצה תשובה ברורה, והרבי ענה ש"אם הוא דווקא שואל, שיתייעץ עם רופא שלישי".

רק מאוחר יותר הבין יהודה את המשמעות החמורה של הדברים. רופא שלישי ייעץ לעשות את הניתוח, וכאשר המנתחים פתחו את הראש הם גילו נס רפואי: הגידול נעלם. אבל לניתוח עצמו היה מחיר כבד. עצב במוח נפגע, והיא סבלה מבעיות זיכרון וקשיים בדיבור.

בחג אחרון של פסח הם שהו אצל בן משפחה בפלטבוש, ואחר הצהריים הלכו להתוועדות של הרבי. באחת ההפסקות בין השיחות, הרבי קרא ליהודה, נתן לו שתי חתיכות מצה ואמר כך: "המצה היא מאכל של רפואה ומאכל של אמונה. חתיכה אחת תיתן לבת שלך, שתהיה לה רפואה, וחתיכה אחת תיקח לעצמך, שתהיה לך אמונה... הבת שלך אינה צריכה לסבול מכך שלך חסרה אמונה".

במוצאי החג, בחלוקת ה"כוס של ברכה", הרבי הוסיף: "הסדר הוא שקודם בא חודש ניסן, חודש של אמונה, ואחר כך חודש אייר, שהוא חודש של רפואה. אבל כאן יכול להיות "ונהפוך הוא", והרפואה של בתך לא תחכה עד שתהיה לך אמונה. קודם כל היא תהיה בריאה, ואחר כך תבוא האמונה שלך"...

מיותר לציין כי מאותו ערב נעלמו לחלוטין כל קשיי הזיכרון והדיבור של הילדה.

המסלול הבטוח

התפיסה היהודית היא כי הקדוש ברוך הוא נוהג עם האדם לפי עיקרון של מידה כנגד מידה. מה שאתה נותן – זה מה שאתה מקבל. אנו לא מאמינים בגורל או במזל קבוע מראש בטרם הלידה, אלא בעיקרון שהאדם גוזר את הגורל של עצמו. המעשים שלו גורמים לאותו שפע דומה מלמעלה.

מכאן נובעת העוצמה של מידת הביטחון: כאשר אדם מרים את עצמו לביטחון מוחלט בכוח שלמעלה מהטבע, הוא זוכה לחיות חיים כאלו שלמעלה מהטבע. אדם שעומד מול רופא, למשל, ושומע שהמצב קשה מאד, אך בכוח ביטחונו בהשם הכול יכול הוא מרים את עצמו למעלה לגמרי מהמקום והזמן שבו הוא נמצא ואומר: אלוקים אוהב אותי והוא אינו מוגבל בדרך הטבע וברור שהוא יעשה נס – הרי הוא זוכה להמשיך על עצמו שפע כזה, שלמעלה מדרך הטבע.

הנקודה היא שביטחון הוא לא משחק ילדים. זה לא משחק ב"כאילו": אין לי מה להפסיד, אז אני בוטח בהשם. ממש לא. זאת עבודה עמוקה של האדם בנפשו, שעובד על עצמו להתרומם מעל הגבלות הטבע ולהרגיש באמת שהכול אפשרי מלפניו יתברך – ואז הוא זוכה בדיוק להתנהגות כזו משמיים.

בִּטָּחוֹן5 הוּא עֲבוֹדָה וִיגִיעָה בְנַפְשׁוֹ וְהִיא מְבִיאָה אֶת חַסְדֵי הַשֵּׁם הַבָּאִים כְּתוֹצָאָה מֵעֲבוֹדַת וִיגִיעַת הָאָדָם לִבְטֹחַ בְּהַשֵּׁם: עַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם סוֹמֵךְ בֶּאֱמֶת וּבְעֹמֶק נִשְׁמָתוֹ רַק עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַד, עַד שֶׁאֵינוֹ דּוֹאֵג כְּלָל, הֲרֵי הִתְעוֹרְרוּת זוֹ גּוּפָא פּוֹעֶלֶת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִמּוֹ בְּאֹפֶן זֶה שֶׁמֵּטִיב עִמּוֹ – גַּם אִם לוּלֵי זֹאת אֵינוֹ רָאוּי לָזֶה

כעת מובן כיצד אדם יכול להיות בטוח לזכות: הביטחון הוא מסלול נפרד, עבור אלו שלא מגיע להם. שכן זה עצמו שהוא מרים את עצמו לתודעת ביטחון, גורר יחס זהה מאלוקים והוא זוכה לטוב הנראה והנגלה, גם אם לפי מאזן הזכויות והחובות שלו לא מגיע לו. צריך לבטוח בקדוש ברוך הוא בכל מצב, והביטחון עצמו הוא זה שיגרום לו להיות ראוי לשפע נסי מלמעלה.

תתחיל לחייך

מה מסקנת הדברים הלכה למעשה?

הדרך הנכונה הפוכה מדרך העולם. בעולם, ממתינים שיהיה טוב ואז שמחים ומחייכים. אך אצל יהודים עובדים באופן של "לכתחילה אריבער" ולכן קודם מחייכים – וזה גופא גורם שיהיה טוב.

לאדם יש שתי דרכים לחיות את חייו. הוא יכול לנסוע בשני מסלולים נפרדים. אחד הוא המסלול הטבעי, שבו הוא חי חיי טבע ועושה מה שצריך להתפרנס, ומסלול אחר, שבו הוא תולה את בטחונו בהשם, שיזמן לו את הנדרש והצריך עבורו, ואז הדברים מסתדרים בכיוון הזה, אף שכרגע המצב נראה קשה ולא מתאים.

בְּמַעֲנֵה6 עַל מִכְתָּבוֹ... הַשּׁוֹאֵל אִם לַחֲזוֹר וְלָקַחַת מִשְׁרַת שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק בְּעִיר שֶׁאֵין בָּהּ מִנְיָן וְלֹא יוּכַל לוֹמַר קַדִּישׁ וְלֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה... אֲבָל עַל יְדֵי זֶה יִּשְׂתַּכֵּר לְמִחְיָתוֹ וּלְמִחְיַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, וְגַם יוּכַל לְסַלֵּק מַה שֶׁהִתְחַיֵּב לָתֵת עַל הוֹצָאוֹת קְבוּרַת אָבִיו ז"ל.

הִנֵּה הִתִּירוּ חז"ל כַּמָּה דְּבָרִים מִפְּנֵי צוּרֵךְ הַפַּרְנָסָה... וּבִפְרָט בְּנִדּוֹן דִּידַן שֶׁשְּׁנֵי אֶחָיו שֶׁיִּחְיוּ יֹאמְרוּ קַדִּישׁ וְכוּ'... וְעוֹד שֶׁעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לְסַלֵּק חֵלֶק מֵהוֹצָאוֹת הַקְּבוּרָה [שֶׁזֶּה גּוּפָא כְּבוֹדוֹ שֶׁל אָבִיו]... וְלָכֵן יִשְׂכֹּר אִישׁ אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ שֶּׁיֹּאמַר קַדִּישׁ.

וְכָל הנ"ל מִפְּנֵי שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ מַצָּבוֹ בְּעִנְיַן מִדַּת הַבִּטָּחוֹן, אֲבָל אִם חָזָק הוּא בָּזֶה, וּבִתְמִימוּת, וִיחַפֵּשׂ אַחַר כְּלִי לְפַרְנָסָה – יִתֶּן לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ פַּרְנָסָתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְיָן וְכוּ' וַיּוּכַל לְקַיֵּם כְּכֹל הַמּוּטָל עָלָיו בָּעִנְיָנִים הנ"ל!