היה פעם רב מכובד, שהיה אישיות מושלמת: גם תלמיד חכם, גם מסור לבני הקהילה וגם עניו ושפל שפוסע בשקט בין האנשים.

אחרי שנים של מסירות לקהילה, עניין אותו לדעת מה האנשים חושבים עליו. הוא החליט לארגן לעצמו טקס הלוויה, שבו ישכב על האלונקה והחברים הנכבדים יספידו אותו.

ובכן, עטפו אותו בטלית, השכיבו על מיטה וכל בני העיר התאספו סביבו. המספיד הראשון סיפר בכאב על פרידה מאדם מתמיד שלא הפסיק ללמוד תורה, השני נאנח עמוקות על לכתו של מנהיג שהיה מסור לבני הקהילה, והשלישי בכה בדמעות על האבא שהיה איש משפחה למופת.

פתאום הוא קם מהאלונקה וצעק: "רגע, מה עם הענווה? שכחתם להזכיר את הענווה המיוחדת שניחנתי בה"...

עניו מאד

איך אדם אמור להעריך את עצמו? האם הוא אמור להכיר במעלות הייחודיות שבהן ניחן, או להיפך, לבטל את ההישגים שלו? נניח שמדובר בטיפוס מוצלח, מוכשר ומרשים – האם הוא אמור להיות מודע ליכולות העודפות שלו או לנהוג בענווה מזויפת ולהדחיק את מעלותיו?

השאלה הזו נשאלת בעוצמה בפרשת בהעלותך, כשהתורה משנה ממנהגה ומתייחסת באופן ישיר לאישיותו של משה רבינו. בעוד שבכל פסוקי התורה אין תיאור ישיר אודות אישיותו הנשגבה של אדון הנביאים, הפעם חורגת התורה ממנהגה ומעניקה למשה ‘מחמאה' אחת ויחידה: משה רבינו היה עניו מוחלט – "והאיש משה עניו מאד, מכל האדם אשר על פני האדמה". כדי לשבר את האוזן נאמר שמשה היה עניו יותר מהנכה קטוע היד ששוכב חסר מזל בשמש הקופחת על קרטון בתחנה המרכזית.

וכל אחד תמה: מה פירוש הדברים? הרי משה עמד בזקיפות קומה מול פרעה והוציא את ישראל ממצרים; הרי משה עלה שלוש פעמים לשמים וחי שם באופן נשגב כמו מלאך אלוקי – וכיצד היה יכול להיות, בו זמנית, עניו מכל האדם אשר על פני האדמה?!

הבה נציג את השאלה בשפה בוטה: כאשר משה רבינו מצא רגע פנוי וחלף לו הרהור על עצמו, האם הוא ידע שמדובר ב"מבחר המין האנושי", שלא היה כמותו ולא יהיה? אם ידע – כיצד יכול היה להיות עניו מכל האדם? ואם לא ידע – כיצד היה יכול לעמוד בתוקף מול פרעה?

הַפָּסוּק1 "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" אֵינוֹ מוּבָן כְּלָל: הֲרֵי הוּא שֶׁקִּבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְדוּ תּוֹרָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, וְלִפְנֵי זֶה הוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, וַהַשֵּׁם אָמַר לוֹ "גַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם"... וְאֵיךְ שַׁיָּךְ שֶׁיִּהְיֶה עָנָיו מִכָּל הָאָדָם?

לא עושה ענין

חומש במדבר הוא חומש חצוי. שתיים וחצי הפרשיות הראשונות שלו מרוממות עד השמים: חונכים את המשכן, סופרים את עם ישראל, ובעיקר, מתחילים את המסע לארץ ישראל. עם ישראל נפרד מהר סיני, בו שהה בשנה האחרונה, ויצא לכיוון הארץ המובטחת. בכ' באייר, שנה וקצת אחרי יציאת מצרים, עלה הענן מעל המשכן והעם יצא לדרך. משה רבינו נפרד בהתרגשות מחמיו, יתרו, ושם פניו לארץ ישראל.

הם לא הספיקו לנסוע יותר מיום אחד, וכבר הגיעה הנפילה הגדולה. מכאן פותחת התורה רצף של פרשיות, שבהן עם ישראל הולך ומידרדר מדחי אל דחי: מתאוננים ומתאווים, מעשה מרים שמדברת סרה "בעבדי במשה", המרגלים המואסים ב"ארץ חמדה", וקורח המערער על מנהיגותם של משה ואהרן.

משה רבינו שמע את התלונות – ונשבר. אחרי שנה של נסים בלתי פוסקים במדבר, אחרי המאורע הנשגב של מתן תורה והקמת המשכן – והנה, בני עמו מפקפקים בעצם הקשר עם הקדוש ברוך הוא. משה פנה לקדוש ברוך הוא והחל לזעוק: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני". בתגובה, אלוקים הורה לו לבחור שבעים נביאים, להאציל מרוחו עליהם, והם יסייעו לו לנהל את העם.

מכאן הלכה והתפתחה פרשה נוספת – שהיא הנושא העיקרי שלנו: מעשה מרים.

לאחר שמשה מינה את שבעים הנביאים, שרתה שמחה גדולה במחנה. כולם שמחו בשמחתם של הנביאים הנבחרים. אולם בקצה המחנה עמדו שתי נשים ושוחחו ביניהן. אלו היו מרים הנביאה וגיסתה, ציפורה, אשת משה. ציפורה ביטלה את השמחה הגדולה ואמרה: "מסכנים נשותיהם של אלו, כיון שעכשיו בעליהן יפרשו מהן, כמו שבעלי פרש ממני".

מרים נדהמה. משה פרש מאשתו! בניגוד למצווה הראשונה בתורה – להקים משפחה. היא קראה מיד לאחיהם, אהרן הכהן, וסיפרה לו את הדברים.

וַתְּדַבֵּר2 מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח...

וכאן, כתגובה לדברי הרכילות שלהם, התורה ‘מתערבת' ומעידה עליו: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".

הפרשנים מסבירים שהקדוש ברוך הוא היה מוכרח להתערב לטובת משה, כיון שמשה לא היה מגן על עצמו לעולם. הוא היה כל כך עניו, שהוא פשוט לא עשה ענין מזה שדיברו עליו וחדרו לחדר המיטות שלו. משה לא עשה מעצמו ענין, הוא לא הרגיש שהוא ‘נושא', שהוא עד כדי כך חשוב שצריך לרוץ ולהגן על עצמו. ‘נו, אז דיברו עליי. אני לא עשוי מזהב'...

לְהַגִּיד3 כִּי הַשֵּׁם קִנֵּא לוֹ בַּעֲבוּר עַנְוְתָנוּתוֹ, כִּי הוּא לֹא יַעֲנֶה עַל רִיב לְעוֹלָם... כִּי הוּא לֹא יְבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה עַל שׂוּם אָדָם... וְאַף עַל אֶחָיו שֶׁהֵם חוֹטְאִים וּמְדַבְּרִים עָלָיו חִנָּם... וְלָכֵן הִזְכִּיר עַנְוְתָנוּתוֹ שֶּׁסָּבַל וְלֹא עָנָם וְהַשֵּׁם קִנֵּא לוֹ

וכאן אנו שבים ושואלים: איך אפשר להכיל את הניגוד הזה? כיצד משה יכול היה להיות מצד אחד "איש אלוקים" ומצד שני, עניו "מכל האדם אשר על פני האדמה", עד שכל אחד יכול לרכל על ענייניו האישיים והאינטימיים ביותר, והוא כלל לא ייפגע ויעשה מזה ענין? כיצד אדם שהוא "מבחר המין האנושי" יכול להיות כל כך עניו?

כשהסתלק לבית עולמו האדמו"ר הראשון לבית גור, שנודע בשם "חידושי הרי"ם", מינו החסידים במקומו תלמיד צעיר בן תשע עשרה, לימים ה"שפת אמת". זו הייתה מכה עבור החסידים המבוגרים, שחלקם היו מבוגרים ממנו פי שלוש וארבע.

אחד החסידים אזר אומץ ושאל את ה"שפת אמת" איך הוא מרשה לעצמו לקחת חסידות ענפה בגיל כל כך צעיר, והוא השיב בסיפור:

איש אחד ניסה לטפס אל פסגת הר האוורסט. הוא עמל והתאמץ במשך חודשים, עד שעבר את כל הקשיים והגיע אל הפסגה. הוא הביט סביב מלא גאווה על ההישג הגדול שרק מעטים יכולים לו, ואז נדהם למראה עיניו. מול עיניו ישב ילד צעיר וליקק גלידה. הוא הוכה בתדהמה: איך הילד עשה את זה? כיצד טיפס את ההר?!

הביט בו הילד בחביבות ואמר: "לא טיפסתי את ההר, נולדתי כאן"...

ערך עצמי

לדעת חכמי המוסר, מהותה של הענווה היא הכרה תמידית בכך שאתה לא בסדר, כיון שאתה לא עושה מספיק ביחס ליכולות שלך. ואדרבה, ככל שהיכולות שלך גדולות יותר, כך אתה גרוע מכל אדם אחר שאין לו את היכולות הללו ולא יכול להגיע לאן שאתה אמור להגיע. הענווה, אם כן, נובעת מהמחשבה על מה שאתה לא עושה, על הדברים שאתה חסר בהם, וממילא – גרוע בהם מכל אדם.

אולם תורת החסידות הפכה את הקערה על פיה. הבעל שם טוב, מחולל תנועת החסידות, טען שהדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאדם הוא חוסר בהערכה עצמית – לראות את עצמך כאדם גרוע ו'לא שווה'.

הגישה החסידית למושג הענווה מקורית ומרוממת, ומשמעותית במיוחד לדור החולה והבלתי-מסופק שלנו. אדם גדול אינו מתעלם מהכישרונות שלו או משכנע את עצמו שהוא לא שווה כלום. אדם גדול מודע היטב לגדלות שלו, אך זוכר שנולד ככה. מישהו הניח לו את הכתר על הראש ובחר בו. וכיון שכך, הוא לא עושה מעצמו ענין, שהרי הגדולה איננה שייכת לו. אדרבה, הוא מלא בתחושת רצינות ואחריות להגשים את הציפיות של זה שנתן לו את המתנה.

אם כן, הענווה איננה נוגדת את ידיעת המעלות, אלא אדרבה, נובעת מהן. ידיעת המעלות גורמת לאדם לחשוב על השליחות שלו בעולם, על גודל האחריות המוטלת עליו לעשות את העבודה הכי טוב שאפשר. העניו האמתי דומה לסבל שסוחב יהלומים: הוא יודע שיש לו יהלומים ביד ומתייחס אל משימת השמירה עליהם בחרדת קודש, ויחד עם זה אינו מתגאה, כיון שהיהלומים אינם שלו.

לַמְרוֹת4 שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ יָדַע אֶת הַטּוֹב שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ בַּמַּעֲלָה מִכָּל אָדָם, מִכָּל מָקוֹם הָיָה עָנָיו מִכָּל אָדָם, מִפְּנֵי שֶׁיָּדַע אֲשֶׁר כֹּל מַעֲלוֹתָיו הוּא מַה שֶׁנִּתָּן לוֹ מִלְמַעְלָה... וְחָשַׁב שֶׁאִלּוּ הָיוּ הַכֹּחוֹת הַלָּלוּ אֵצֶל אָדָם אַחֵר, הָיָה גַּם כֵּן בְּמַדְרֵגָה זוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה מְגַלֶּה אֶת הַכֹּחוֹת יוֹתֵר מִמֶּנּוּ

ההבהרה הזאת חשובה מאין כמותה, משום שהתכונה המסוכנת ביותר היא ענווה מוטעית, שיש בה ביטול הערך העצמי. מדהים! בעוד הגישה המוסרנית מבקשת לדכא את תחושת הערך העצמי, הבעל שם טוב מורה לשים לב לגודל המשמעות שלך.

שֶׁרֹב5 עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם, גּוֹרֵם שֶׁנִּתְרַחֵק מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. שֶׁמִּצַּד שִׁפְלוּתוֹ אֵינוֹ מַאֲמִין כִּי הָאָדָם [כְּמוֹתוֹ] גּוֹרֵם עַל יְדֵי תְּפִלָּתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁפַע אֶל כֹּל הָעוֹלָמוֹת, וְגַם הַמַּלְאָכִים נִזּוֹנִין עַל יְדֵי תּוֹרָתוֹ וּתְפִלָּתוֹ. שֶׁאִלּוּ הָיָה מַאֲמִין זֶה, כַּמָּה הָיָה עוֹבֵד ה' בְּשִׂמְחָה וּבְיִרְאָה מֵרֹב כֹּל... הָאָדָם רָאוּי לָשִׂים לֵב וְלוֹמַר כִּי הוּא "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה", וְכֹל תְּנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְדִבּוּרוֹ וְהִלּוּכוֹ עוֹשֶׂה רֹשֶׁם לְמַעְלָה.

אכן, בדורנו אנו, הדרך להמריץ אנשים לעשות ולהתקדם היא רק דרך הכרת ערך המעשים שלהם ויכולתם להשפיע על המציאות, מתוך ידיעה מי נתן לנו את הכוחות ומה הוא מצפה שנעשה בהם. אדם גדול באמת מודע היטב לברכה שקיבל מאלוקים, ומנצל אותה ככל האפשר לטובת עניני שמים.

כְּשֵׁם6 שֶׁצָּרִיךְ לָדַעַת חֶסְרוֹנוֹת עַצְמוֹ, כָּךְ צָרִיךְ לָדַעַת מַעֲלוֹת עַצְמוֹ