אחת השאלות המפורסמות אודות ענינו של מתן תורה על הר סיני – שאנו מצויים בחודש סיון, החודש של מתן תורה – היא השאלה: מדוע עושים 'רעש' גדול כל כך מהמאורע של מתן תורה? מהו החידוש הגדול שלו? האם עד אז לא למדו תורה ולא קיימו מצוות? הרי הכל יודעים שמעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו: אברהם זקן ויושב בישיבה וכו'. גם במצרים למדו היהודים, ובעיקר שבט לוי, תורה. אם כן התורה הייתה מצוייה בידי היהודים עוד לפני מתן תורה והם בודאי למדו אותה והתעמקו בה והתעסקו עמה. למרות זאת מוצג העניין של מתן תורה בחידוש עצום ובנתינה של דבר שקודם לכן לא היה קיים בעולם. הכיצד?!

הקושיא מתחזקת עוד יותר כשמתבוננים במה שניתן לנו בעת מתן תורה. הדבר העיקרי שניתן בעת מעמד הר סיני היה עשרת הדיברות והנה תחילתן עוסקת אמנם בדברים אלוקיים – "אנוכי ה' אלוקיך וגו' ". "לא יהיה לך וגו'" – אך המחצית השנייה של עשרת הדיברות עוסקת בדברים פשוטים ומובנים ביותר: "לא תרצח", "לא תגנוב" וכו'. אלה דברים שעליהם אומרת הגמרא (בעירובין) שאלמלא ניתנה התורה היינו לומדים אותם מבעלי החיים. מהו, אם כן, החידוש הגדול של מתן תורה, שאומרים דברים שאפשר ללמוד אותם אפילו מהתבוננות בבעלי חיים?!

על הקושיא הזאת קיימים ביאורים רבים. אחד מהם הוא ביאור פשוט בתכלית: עיקר החידוש של מתן תורה לא התבטא כל כך במה שניתן אז, כמו במי שנתן זאת, כלומר, אף אם בתוכן התורה שניתנה בעת מתן תורה לא היה שום חידוש לגבי התורה שהיתה קיימת קודם לכן, הרי החידוש של מתן תורה הוא חידוש עצום, שכן אז לראשונה שמעו את התורה הזאת מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו. עד מתן תורה על הר סיני הייתה התורה עניין אנושי, חכמה של בני האדם. במתן תורה, לעומת זאת, ניתנה התורה מאת הקב"ה.

יתירה מזו: גם כשאומרים שהדבר ניתן מאת הקב"ה יכולות להיות כאן כמה וכמה דרגות. יש, למשל, דרגא שבה מצטמצם הקב"ה בשמות ותארים. כשאומרים "א-ל" מתכוונים לדרגא שבה מצטמצם הקב"ה ומתלבש במידת החסד. כשאומרים "אלוקים", הכוונה היא להתלבשותו במידת הגבורה. וכך בכל השמות. אפילו שם הוי', שהוא שם העצם, ושבדרך כלל אומרים שהוא מתייחס לעצמותו יתברך – הרי לאמיתו של דבר, אף הוא מבטא הצטמצמות כלשהי, שהרי עצם העובדה שמדובר כאן בשם כלשהו מעידה שיש כאן משהו נוסף על עצמותו ומהותו יתברך (אלא שביחס לשאר השמות הוא נחשב שם העצם). אם כן, המילה הקב"ה היא כללית מאוד ויכולות להיות בה הרבה דרגות.

העיקר – ההתגלות של המלך לעמו

החידוש הגדול של מתן תורה נרמז בדברים הראשונים שאמר הקב"ה בעת מתן תורה: "אנכי ה' אלוקיך וגו'". על כך מובא בתורת החסידות מהזוהר, ש"אנכי" פירושו: "אנכי מי שאנכי", זהו הביטוי שמתייחס לעצמותו יתברך. אין מדובר כאן בשם כלשהו, אפילו השם הנעלה ביותר, "אנכי" פירושו – מי שאני, כל כולי. ומהדרגא הזאת של "אנכי מי שאנכי" ניתנה התורה בהר סיני ובזה מתבטא החידוש הגדול של מעמד מתן תורה.

הגילוי הזה של התורה מעצמותו יתברך ירד לאחר מכן והתלבש בדרגות הנמוכות יותר של האלוקות, זה מה שנאמר "אנכי הוי' אלוקיך וגו' " – כלומר, שהגילוי של "אנכי" יורד לאחר מכן להוי' ומשם לאלוקיך, ועד למטה מטה. אבל שורשו של הגילוי הוא מעצמותו יתברך, מ"אנכי מי שאנכי".

הגילוי הזה הוא החידוש העצום של מתן תורה. לא כל כך משנה מה ניתן בעת מתן תורה, מבחינה זו. העיקר הוא, שזה היה גילוי מעצמותו ומהותו יתברך, שמעל כל שם ותואר. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם. כשמופיע המלך בפני העם ומדבר לפניו – החשיבות העיקרית של המאורע אינה בתוכן הדברים שהמלך משמיע, כמו בעצם העובדה שהמלך הגדול בכבודו ובעצמו מתגלה לעיני העם ומדבר אליו. הוא יכול לדבר דברים פשוטים ביותר, אך אין לזה שום משמעות לעומת ערכה של העובדה שהמלך בכבודו ובעצמו מדבר. וכך גם לגבי מתן תורה שאז התגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו לעיני בני ישראל.

בכך יש הסבר לשאלה השנייה ששאלנו, על הדברים הפשוטים ("לא תרצח" – "לא תגנוב" וכדומה) שניתנו בעת מתן תורה. מוסבר בתורת החסידות, כי ישנו כלל "כל הגבוה יותר יורד למטה יותר". למשל, חכם קטן יכול להסביר את דבריו רק לאנשים שקרובים אליו בהבנתם, אך חכם גדול יותר יכול לרדת ולהצטמצם עד לרמתם של אנשים פשוטים ועד לילדים קטנים. כי רק מי שגבוה יותר הוא היכול לרדת למטה יותר. ישנו כלל שני, "נעוץ תחילתן בסופן". כלומר, ישנו קשר מיוחד בין ההתחלה לסוף ובין הדרגא הגבוהה ביותר לבין הדרגא הנמוכה ביותר. ולכן כשהיה הגילוי בעת מתן תורה מצד הדרגא העליונה ביותר. מצד עצמותו ומהותו יתברך, התבטא הדבר דוקא בדברים פשוטים ובציוויים פשוטים.

אם כן, העובדה שבמתן תורה ניתנו ציוויים פשוטים לא זו בלבד שאין היא מפחיתה מערכו, אלא אדרבה, אף זה חלק מהגילוי הגדול של עצמותו ומהותו יתברך שהתרחש במעמד הר סיני. הואיל והגילוי נבע מהדרגא הגבוהה ביותר, היו הציוויים הפשוטים הללו אחד הביטויים לכך, לאור הכלל של "נערץ תחילתן בסופן".

מעמד הר סיני חוזר ומתחדש בכל לימוד תורה

כל זה היה בעת מעמד הר סיני. ביום י' בסיון שנת ב'תמ"ח. אך לכאורה, הגילוי הזה היה דבר חד פעמי ויוצא דופן. מדוע, איפוא, אנו עושים 'רעש' גדול כל כך מעניינו של מתן תורה בכל שנה ושנה? הרי עצם העובדה שיש לנו תורה אינה קשורה דוקא במעמד הר סיני, שכן, כנ"ל, תורה למדו גם קודם לכן. החידוש של מתן תורה הוא, כאמור לעיל. שאז התגלה עצמותו ומהותו יתברך. אבל זה הרי קרה רק פעם אחת ולנו אין, לכאורה, כל קשר לזה.

על כך מוסבר, שהגילוי הגדול הזה שאירע במעמד הר סיני אכן מתחדש מידי שנה ושנה בחג השבועות. ולאמיתו של דבר אף יותר מכך: בכל פעם שיהודי יושב ולומד תורה חוזר ומתחדש הגילוי מעצמותו של הקב"ה שהיה בעת מתן תורה.

הגמרא אומרת: "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע – אף כאן באימה וביראה ברתת ובזיע". כלומר, כשם שבזמן מתן תורה עמדו בני ישראל באימה וביראה ברתת ובזיע, כך צריך להרגיש יהודי בכל פעם שהוא לומד תורה. על כך שואלים, איך אפשר לדרוש דבר כזה? איך אפשר בכלל להשוות בין שני הדברים? שם היתה התגלות אלוקית עצומה על הר סיני, עם קולות וברקים ולפידים וכו'. ואילו כשהיהודי יושב עכשיו ולומד תורה אין שום רעש ושום עניינים שכאלה, איך אפשר, איפוא, לדרוש ממנו שירגיש אותה תחושה שחשו יהודים בעת מעמד הר סיני?!

אלא הביאור על כך הוא, שלמרות שאין הוא רואה קולות וברקים ולפידים, הרי הגילוי של עצמותו יתברך אכן חוזר ומתחדש ממש בכל רגע שהוא יושב ולומד תורה. מבחינתו הוא, יש לפניו מתן תורה מחודש ולכן צריך הדבר לעורר אצלו את האימה ויראה ורתת וזיע.

עניין זה נרמז בפסוק שלפני עשרת הדיברות: "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור". הדבר הלא מובן בפסוק זה הוא ה"לאמור", בכל מקום כשאומרים "לאמור" מתכוונים לומר זאת לאחרים. אך במתן תורה למי היה צריך לומר את הדברים? והרי הכל שמעו זאת באוזניהם! יתירה מזו: הרי במתן תורה נכחו גם כל הנשמות שעתידות לרדת לעולם בכל הדורות הבאים, ואם כן גם אין לנו אפשרות לפרש את ה"לאמור" כמתייחס לדורות המאוחרים. למי, איפוא, נאמר ה"לאמור"?

מבואר על כך בתורת החסידות, שה"לאמור" מרמז, שבכל פעם שיהודי יושב ולומד תורה יחזור הרבה ו"ייאמר" – יחזור ויתחדש עניינו של מעמד הר סיני. היהודי על ידי לימודו את התורה מקיים ה"לאמור", הוא גורם לכך שהקב"ה יחזור ויתגלה לו כמו שהיה בעת מתן תורה.

אולם למרות שהדבר הזה קיים בכל עת שיהודי לומד תורה, הרי בחג השבועות הוא חוזר וניעור בעוצמה מחודשת. ולכן נקרא היום הזה "זמן מתן תורתנו", לשון הווה. אין הפירוש שפעם בזמן הזה ניתנה לנו התורה. אלא שאכן היום הזה, בכל שנה ושנה. הוא "זמן מתן תורתנו" – כמו שהיה בפעם הראשונה למרגלות הר סיני.

למה אומרים 'תיקון' ליל שבועות בלי ללמוד ולהבין?

על פי כל הדברים הללו יובנו לפחות שני מנהגים שנוהגים ישראל בחג השבועות.

המנהג הראשון הוא אמירת ה"תיקון" בליל שבועות. מהו ה"תיקון"? בעיקרו הוא ההתחלה והסיום של כל פרשה בתורה, התחלה וסיום של כל ספר בנ"ך, התחלה וסיום של כל מסכת בתורה שבעל פה וכדומה, כפי שהסדר נקבע על ידי גדולי ישראל מדורות קודמים. ה"תיקון" אינו עניין של לימוד והבנה: זהו נוסח שצריך לקראו, לומר את המילים. אפילו אם מנסים להבין את הדברים, מפריע עצם המבנה הקטוע להבנה מינימלית, אי אפשר לקרוא לזה לימוד.

ולכאורה אין זה מובן: בליל שבועות, בליל היום שבו קיבלנו את התורה. היינו צריכים לשבת מול דף גמרא או מול מאמר חסידות עמוק וללמוד את התורה שהיא "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", אך לא! מנהג ישראל הוא, שיושבים במשך שעות ארוכות ואומרים מילים ובכך מתכוננים לקבלת התורה.

אך על פי המבואר לעיל יובן הדבר היטב. החידוש של מתן תורה אינו בעניין ההבנה וההשגה. הבנה והשגה היו גם לפני מתן תורה, כנ"ל, החידוש מתבטא בכך, שאז שמענו תורה מפי הקב"ה עצמו, וכך זה גם בכל שנה ושנה מחדש. אין זה משנה, איפוא מה כתוב: העיקר הוא עצם הדבר שמקבלים תורה מהקב"ה עצמו, ולכן אין מתרכזים בליל שבועות בעניין ההבנה וההשגה, אלא באמירת האותיות הקדושות של התורה שאותה אנו מקבלים בשבועות מאת הקב"ה בכבודו ובעצמו.

לשמיעת עשרת הדיברות השפעות עצומות

המנהג השני שיובן עתה הוא המנהג שנהוג בכמה וכמה קהילות ישראל להביא ילדים פעוטים לבתי הכנסת לעת קריאת עשרת הדיברות אין עושים שום חילוק בין ילדים שהגיעו לחינוך לבין פעוטים ממש. אף את התינוקות שבעריסה מביאים לשמיעת עשרת הדיברות.

החשיבות המיוחדת של קריאת עשרת הדיברות בשבועות היא על פי המובא בפסיקתא, שכאשר יקראו יהודים את פרשת עשרת הדיברות בשבועות נחשב הדבר כאילו עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה.

והואיל ועניינו של מתן תורה הוא. שאז מקבלים תורה מאת הקב"ה בכבודו ובעצמו – אין שום הבדל בין כאלה שמבינים לבין כאלה שאינם יכולים עדיין להבין. מתן תורה אינו עניין של הבנה והשגה. מה שחשוב זה עצם העובדה שמקבלים תורה מאת הקב"ה בעצמו, ולכן אין כל הבדל בין אדם מבוגר לבין תינוק בעריסה. גם לו נותן הקב"ה את התורה מחדש בכל שנה ושנה וגם עמו נוצרת התקשרות שמצד עצמותו ומהותו יתברך.

וכיוון שמדובר כאן בנשמה יהודית, הרי ההתקשרות העצמותית עם הקב"ה, למרות שעתה אינה באה בהבנה והשגה. עתידה להתבטא מאוחר יותר גם בענייני הבנה והשגה. הראיה לכך היא ממה שרבי יהושע מכונה "אשרי יולדתו". מספרת על כך הגמרא בירושלמי (ביבמות), שכשהיה תינוק היתה אמו מוליכה אותו בעריסתו לבתיי מדרשות "בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה". ולכן אמרו עליו "אשרי יולדתו", כי פעולה זו של אמו השפיעה עליו מאוחר יותר עד שהפך לאחד מגדולי חכמי ישראל.

והרי הדברים קל וחומר: אם בסתם יום, וכשמדובר על קול לימוד של תורה שבעל פה (שאותה למדו בבית המדרש), שלגביה ההבנה היא תנאי העיקרי, ושבלי הבנה אין מברכים ברכת התורה על התורה שבעל פה – ובכל זאת היתה לעובדה שהתינוק שמע זאת השפעה כל כך גדולה – כל שכן שכאשר מביאים תינוקות לבית הכנסת בחג השבועות. וקוראים את התורה שבכתב, ובה גופא את עשרת הדיברות, שעליהן נאמר שהדבר נחשב כאילו עומדים ישראל לפני הר סיני ומקבלים את התורה – ודאי שיש לזה השפעה עצומה על כל ענייני תורה ומצוות אצל אותם ילדים בעתיד.