מתן תורה – שינוי המציאות

"ריח" ו"שמן"

בתקופת האבות היתה קיימת עבודת ה' עליונה ביותר, אך מנותקת מהמציאות הגשמית, ואילו עם מתן תורה ניתן ליהודים הכוח להחדיר אלקות בדברים הגשמיים.

על הפסוק "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך" אומר המדרש (שה"ש רבה): "כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אני – שמן תורק שמך' המדרש מכנה, איפוא, את המצוות של האבות 'ריח', ואילו המצוות שלנו הן 'שמן תורק'.

זה, בעצם, ההבדל בין המצוות שקיימו האבות לקיום המצוות שלאחר מתן תורה. הבה נתבונן: מהו ריח? מה הן התכונות האופייניות לו? אנו מוצאים בו שתי תכונות בולטות: א)אין הריח חלק מעצם הדבר; אין הוא אלא בבחינת התפשטות היוצאת מן העצם. ב) ריח אינו דבר קבוע ויציב כמו עצם הדבר; כרגע הוא ישנו אבל עם הזמן הוא מתנדף ונמוג.

ובדיוק כך היתה עבודתם של האבות. הם הורידו אמנם באמצעות עבודתם אור אלוקי לעולם הגשמי, אולם אור אלוקי זה היה רק בבחינה הארה והתפשטות מן העצם. לעבודתם של האבות לא היה את הכוח לקשור את העולם הגשמי עם עצם האלוקות, עם עצמותו ומהותו של הקב"ה, אלא רק עם הארה והתפשטות ממנו. הקדושה שהם הצליחו להחדיר בעולם היתה רק בבחינת ריח – הארה והתפשטות מן העצם ולא העצם בעצמו.

ומזה התחייב הדבר השני – חוסר הקביעות והיציבות של הקדושה. ידוע, שעד מתן תורה לא היה אפשר להחדיר קדושה בדבר גשמי עד כדי כך שהוא ייהפך לחפץ קדוש. ל'חפצא' של קדושה. על ידי המצוות של האבות אמנם שפע בעולם אור אלוקי, אולם הוא לא חדר לתוך הגשם עד כדי להתאחד איתו ולהפכו לחפץ קדוש. היה זה אור זמני, שעמד בתוקפו בעת קיום המצוה, אולם לא היתה לו קביעות ויציבות – ממש כמו ריח.

נאמר, למשל, בזוהר, שבמעשיו של יעקב אבינו עם המקלות היו טמונות כוונות קדושות ביותר המקבילות לכוונות ולתכנים שבמצוות תפילין שלנו. כלומר, באמצעות מעשיו עם המקלות גרם יעקב אבינו להארות אלוקיות שנעשות כיום על ידנו באמצעות קיום מצוות תפילין. אולם ישנו הבדל עצום בין המקלות לבין התפילין. כשאנו לוקחים עור גשמי ועושים ממנו תפילין – מתקדש העור הזה והופך לחפץ קדוש; אך איש לא יאמר שהמקלות של יעקב אבינו הפכו ל'חפצא' של קדושה – בשום פנים לא. הוא גרם על ידם לשפע אלוקי, לפעולות רוחניות. אך המציאות הגשמית לא נשתנתה. היתה אמנם לעבודה זו ההשפעה על העולם הגשמי. אך לא במובן של קידוש הגשמיות והפיכת חפץ גשמי לדבר שבקדושה.

כיצד מביאים לשינוי המהות?

וגם לאחר מתן התורה אנו מוצאים הבדלים מעין זה:

יש הבדלים שונים בין המצוות דאורייתא למצוות דרבנן. אחד ההבדלים, לשיטת כמה אחרונים הוא, שרק למצווה מדאורייתא יש כוח לשנות את החפץ הגשמי ולהפכו לדבר שבקדושה, ואילו למצווה מדרבנן אין כוח כזה. על כן אומרים אותם אחרונים, שרק איסורי התורה הופכים ל'איסור חפצא', בעוד שאיסורי רבנן הם בגדר "איסור גברא' בלבד. לאמור: האיסור חל על האדם אך אין לו כל קשר למהותו של החפץ שלא נשתנה כלל בעקבות האסור (למעשה יש מחלוקת בעניין זה ולא הכל מסכימים לכך, יש אחרונים הסבורים שגם איסורי רבנן הופכים את החפץ הגשמי לחפץ אסור, וכך גם גורסת תורת החסידות (וכמו שנאמר בתחילת פרק ח' בתניא, שגם איסורי רבנן הם אסורים בידי הקליפות, הרי שהחפץ עצמו הופך לדבר אסור) אולם לגבינו אין זה משנה אם כך היא ההלכה אם לאו, שכן רק רצינו להביא דוגמה לכך, שכדי ליצור שינוי בחפץ הגשמי יש צורך בכוח מיוחד).

הסיבה לכך היא, שכדי לחולל שינוי בדבר הגשמי ולהפכו ממהות למהות – אם ממהות גשמית סתם לדבר שבקדושה, אם מדבר מותר לחפץ של איסור – יש צורך בכוח מיוחד. רק כוח כזה מסוגל להפוך את מהותו של הדבר הגשמי, לשנות את טבעו וגדריו (הרוחניים) ולעשות ממנו קודש או איסור. כוח כזה יש למצוות התורה: אך לרבנן, לדעתם של האחרונים הללו, אין כוח כזה.

וכך גם לעבודתם של האבות והמצוות שקיימו לא היה כוח לחולל שינויים בדבר הגשמי. הם גרמו להשפעות רוחניות על ידי עבודתם והמצוות שעשו, אולם על המציאות הגשמית לא היתה להם יכולת השפעה.

על מנת להבין מדוע אכן לא היה למצוות שלהם כוח כזה, יהיה עלינו לחזור אל משל הריח. מהי באמת הסיבה שהריח אינו דבר קבוע ויציב כמו כל חפץ. מדוע הוא מתנדף ונעלם עם הזמן? ההסבר הוא, שהואיל וכל מהותו של הריח אינה אלא התפשטות מן העצם, על כן אין בו כוח של קביעות ויציבות כמו שיש לעצם. וכשם שבגשמיות תלויים הדברים זה בזה, כך גם ברוחניות משתלשל האחד מן השני; הואיל ועבודת האבות לא הורידה לעולם את עצם האלוקות, אלא רק התפשטות והארה מעצם האלוקות, לכן גם לא היה באור אלוקי זה כוח לחדור למהותו של הדבר הגשמי ולשנותו.

הביאור בעניין זה הוא עמוק, אך ניגע בו בקצרה.

למעשה אין זה מובן כלל כיצד תיתכן בכלל אפשרות לקדש חפץ גשמי. ידוע, שכדי לחבר שני דברים. על אחת כמה וכמה לאחדם למציאות אחת צריך שעוד קודם לפעולת החיבור והאיחוד יהיה קיים קשר כלשהו בין שניהם. אם אין ביניהם שום דבר משותף ושום קשר - איך אפשר יהיה לחברם? גם אם ננסה לחבר שני דברים כאלה, לא יהיה החיבור אמיתי; השניים לא יתחברו באמת למציאות אחת אלא ישארו שני דברים נפרדים שרק כוח חיצוני ׳הדביק׳ אותם זה לזה. ועם הזמן הם גם יפרדו זה מזה.

אם כן, נשאלת השאלה, איך אפשר לחבר את המציאות הגשמית עם האור האלוקי? איזה קשר יש בכלל בין המציאות הגשמית לבין האלוקות?! עצם המושג ׳קדושה׳ הוא ממשמעות הבדלה. כי אכן האור האלוקי הוא קדוש ומובדל לחלוטין מהמציאות הגשמית. איך יתכן, איפוא, שיהודי יטיל חפץ גשמי ועל ידי כך שיקיים בו מצווה תתאחד האלוקות והקדושה עם אותו חפץ באחדות אמיתית ופנימית וקבועה ותהפוך את החפץ הגשמי לחפץ קדוש? הרי זה ממש חיבור שני הפכים בנושא אחד.

אלא הביאור היחיד שיכול להיות לשאלה זו הוא - שאכן דבר כזה יכול להיעשות רק בכוחו של הקב״ה. הרי לקב״ה אין שום הגבלות והוא כל יכול ו׳נמנע הנמנעות׳ והוא יכול לעשות חיבור כזה של שני הפכים. אין מה לשאול על זה קושיות שכן באמת מדובר כאן במשהו שמעל לכל שכל והבנה; מדובר בדבר שיכול רק הקב״ה, בכוחו האין סופי, לעשות.

הכוח הזה נתגלה רק במתן תורה. התורה והמצוות שניתנו במעמד הר סיני היו בבחינת ״אנכי״ - אנא נפשי כתבית יהבית - כלומר, שבהן נמצא הקב״ה בכבודו ובעצמו, עצמותו ומהותו יתברך. לכן יש במצוות אלה את הכוח האין סופי של הקב"ה שיכול להחדיר קדושה גם בדבר גשמי. אולם המצוות שקיימו האבות לא היה בהן את הכוח הזה ולכן לא חדרה הקדושה לדברים הגשמיים. והחפצים הגשמיים שבהם קיימו האבות את המצוות לא הפכו לדבר שבקדושה.

איך יתכן שיהודי יטול חפץ גשמי ועל ידי כך שיקיים בו מצוה תתאחד האלקות והקדושה עם החפץ, באחדות אמיתית, פנימית וקבועה ותהפוך אותו לחפץ קדוש? הרי זה ממש שני הפכים בנושא אחד!

חיבור אלקות וגשמיות

הקדושה שהורידו האבות לעולם היתה מוגדרת בגדרי הקדושה. כאור אלוקי קדוש היו בה גדרים של אלוקות וקדושה. ומאחר שמגדריה הבסיסיים של הקדושה נגזר שהיא מלשון הבדלה והפרשה, לא היתה הקדושה הזאת יכולה להתחבר עם המציאות הגשמית. אין פירוש הדבר שהיה חסר משהו באור האלוקי הזה. נהפוך הוא, דוקא בגלל שהיה זה אור אלוקי כמות שהוא, בשלימותו, היה בו גם את הגדר הזה, שאין כל קשר בינו לבין מציאות גשמית.

מכאן שלא היה חסר שום דבר בעבודת האבות. עבודתם היתה מושלמת בתכלית. הם אכן הצליחו על ידי עבודתם לגרום להשפעות אלוקיות ממקור גבוה ביותר אך דוקא משום כך לא היתה קיימת האפשרות לאחד את האור האלוקי הזה עם המציאות הגשמית. ככל שהיה זה אור אלוקי קדוש יותר ונעלה יותר – כן גדל הפער המוחלט בינו לבין העולם הגשמי ולא היה שייך לדבר על חיבור ואיחור ביניהם.

מה שקרה במתן תורה הוא, שהקב"ה בכבודו ובעצמו, עצמותו ומהותו יתברך, הלביש את עצמו בתוך התורה והמצוות. והקב"ה אינו מוגבל כלל וכלל. כשם שגדרי הטבע וגדרי המציאות הגשמית אינם מגבילים אותו, כך אין הוא מוגבל על ידי הגדרים של האלוקות. ברצונו – הוא פורץ את כל הגדרים הללו ונותן אפשרות לאיחוד בין שני הפכים שאין כמותם: בין עצמותו ומהותו יתברך לבין מציאות גשמית בעולם גשמי!

כל המרחק שקיים בין אלוקות לבין הגשמיות תקף ועומד רק כשמדובר על דרגא באלוקות שיש לה גדרים איזשהם, יהיו העליונים ביותר. עצם העובדה שלאור האלוקי הזה ישנו גדר כלשהו מונעת ממנו את האפשרות להתאחד עם מציאות גשמית תחתונה. שהרי מצד הגדרים אכן אין שום קשר בין גדרי המציאות הגשמית לבין גדריו של אור אלוקי; וככל שהאור האלוקי הוא עליון וגבוה יותר, כן הולכת וגדלה הסתירה וגדל התהום. אך כשהקב"ה בכבודו ובעצמו מלביש את עצמו בתורה ובמצוות – אין כל משמעות לכך שזה גשמי וזה אלוקי. לקב"ה אין שום גדרים וכשהוא רוצה הוא יכול להתאחד עם הדבר הגשמי התחתון ביותר.

לאור הדברים הללו יובן היטב מאמר המדרש (שמו"ר, תנחומא וארא) שממשיל את התקופה שלפני מתן תורה למצב של גזירה שבו אוסר המלך על בני רומי לרדת לסוריא ועל בני רוסיא לעלות לרומי. וביום מהימים ביטל המלך את הגזירה ואמר "ואני המתחיל" – שזה היה במתן תורה.

מוסבר על כך בתורת החסידות כי גזירה היא מלשון חיתוך. לפני מתן תורה היתה האלוקות גזורה ומנותקת מהגשמיות. לא היה קיים שום קשר – זו רוחניות טהורה וזו מציאות גשמית גסה. אולם במתן תורה ביטל הקב"ה את ה'גזירה', את הנתק הזה ונתן לעם ישראל את הכוח לחבר את המציאות הגשמית עם האלוקית עד שהחפצים הגשמיים שבהם מקיימים את המצוות יוכלו להפוך בעצמם ל'חפצא דקדושה'

הדבר העיקרי שנתחדש בעת מתן תורה הוא שנתבטלה הגזירה שהבדילה בין אלקות לעולם הגשמי ונפתחה האפשרות לכך שאור אלוקי יוכל לחדור לתוך המציאות הגשמית ולהתאחד איתה. במצוות שניתנו במתן תורה יש את הכוח להחדיר קדושה בחפצים גשמיים ולקדש אותם. הדברים אמורים לא רק לגבי מצוות כמו תפילין, שעל ידי קיומה הופכים עור התפילין והקלף לחפצא של מצווה וקדושה. אלא גם לגבי מצוות שבהן לא שייך לדבר על חפצא של מצווה – גם שם, על ידי קיום המצווה, מוחדר אור אלוקי לתוך המציאות הגשמית שקשורה בקיום המצווה הזאת.

ואפילו במצוות תפילין גופא – מלבד עור התפילין והקלף שהופכים להיות חפצא של מצווה, הרי על ידי קיום מצוות תפילין מוחדר אור אלוקי גם בזרוע ובראש שעליהם מניחים את התפילין; כשהאדם מניח תפילין על זרועו וראשו הוא מחולל שינוי פנימי עמוק במציאות הגשמית של הזרוע והראש – הוא מקדש אותם, הוא מחדיר לתוכם אור אלוקי. וכך בכל מצווה ומצווה.

וזה, אגב, ההסבר לכך, שבביאת המשיח יהיה "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". שהעולם כולו יהפוך ל'דירה' לו יתברך. מבואר על כך בתורת החסידות וכן באריכות ב'תניא', שאין פירוש הדבר שהמשיח יחדיר את הקדושה בעולם. בביאת המשיח לא יווצר שום דבר חדש; מה שיקרה אז הוא שיתגלה וייראה כי מה שפעלנו ועשינו בזמן הגלות על ידי לימוד התורה וקיום המצוות.

כל מה שיהודי עושה כיום בחייו המושתתים על התורה ומצוותיה – מחדיר קדושה בעולם. לא רק המצוות שהוא עשה מקדשים את המציאות הגשמית, אלא אפילו האכילה והשתייה ושאר צרכי הגוף כשהם נעשים לשם שמים הופכים להיות קודש. ספוגים באור אלוקי. כשיהודי אוכל במטרה שיהיה לו כוח ללמוד תורה ולקיים מצוות – הוא קידש בכך את האכילה הזאת; הוא גרם לכך שגם אוכל גשמי פשוט יהיה חדור באור אלוקי. ולאמיתו של דבר, הזיכוך והחדרת הקדושה מגיעים הרבה מעבר לדבר המאכל הזה; כשיהודי אוכל את המאכל לשם שמים הוא מזכך ומקדש גם את כל השלבים שהיו נחוצים להכנת המאכל. החל מהעבודה לגידולו בשדה ועד לפעולות שנעשו במטבח כדי להתקינו לסעודה. אכילתו את המאכל לשם שמים העלתה לקדושה את כל הפעולות הגשמיות שהיו כרוכות בהכנת המאכל הזה.

כך, בדרך זו, מקדשים בני ישראל את כל העולם כולו שהרי אין דבר בעולם שאינו קשור בדרך זו או אחרת אל התורה וישראל. שכן העולם כולו לא נברא אלא בשביל התורה ובשביל ישראל. ממילא מובן, שבאמצעות עבודת היהודים בלימוד התורה ובקיום המצוות הם מקדשים את כל המציאות הגשמית של העולם כולו ומחדירים לתוכה אור אלוקי; הם הופכים את העולם כולו ל'דירה' לקב"ה, למקום שהאור האלוקי מאיר בו בלי הגבלות.

אלא שבזמן הגלות כל זה נסתר ועלום. אין אנו רואים ואין אנו מרגישים את הפעולה האדירה הזאת שנעשית על ידי כל לימוד תורה וקיום מצווה. הפעולה אכן נעשית בשלימותה. אך אנו איננו רואים את התוצאה, משום שהעולם מסתיר ומעלים על האמת. ובביאת המשיח יוסר ההסתר הזה והכל יראו את האמת – שאפילו הבשר הגשמי הפך להיות דבר קדוש ושאף הוא ספוג באלקות וכמו שנאמר: "וראו כל בשר".

כוח זה של החדרת אלקות במציאות גשמית נתחדש בעת מתן תורה. קודם לכן לא היתה קיימת כלל אפשרות כזאת. לא היה קיים שום גשר וחוט מקשר בין אלקות לבין מציאות גשמית. כי באמת איזה קשר יש בין אלקות לבין גשמיות? הרי אלקות וגשמיות הם שני דברים מנוגדים בתכלית הניגוד: אלקות זה תכלית ההתבטלות ואילו הגשמיות היא שיא היישות. איך יתכן בכלל לקשר בין השניים ועוד לדבר על אחדות אמיתית ופנימית שתיווצר בין האור האלוקי לבין הדבר הגשמי?! לכן לא היה קיים כוח כזה לפני מתן תורה. כל המצוות שקימו האבות היו במישור הרוחני . לא היתה להן את היכולת לקשור את האור האלוקי אל המציאות הגשמית. אך במתן תורה פרץ הקב"ה בכבודו ובעצמו את כל הגדרים וההגבלות ובכוחו האינסופי והבלתי מוגבל ביטל את התהום בין אלקות לבין גשמיות ופתח את הדרך להחדרת קדושה במציאות הגשמית.

תירוץ קושיא חמורה בהכנסת האורחים של אברהם

אם כן, למרות שעבודת האבות היתה עבודה נשגבה ביותר שחוללה השפעות רוחניות עליונות ביותר – היא נותרה במישור הרוחני בלבד. לא היה לה את הכוח לחדור אל המציאות הגשמית ולקדשה. ובנקודה זו אכן נעוץ ההבדל העיקרי בין תקופת האבות לתקופה שלאחר מתן תורה; בתקופת האבות היתה קיימת עבודת ה' עליונה ביותר אך מנותקת מהמציאות הגשמית, ואילו עם מתן תורה ניתן ליהודים הכוח להחדיר אלקות בדברים הגשמיים.

נתפוס, למשל, את סיפור התורה אודות הכנסת האורחים של אברהם אבינו. התורה מספרת לנו שהקב"ה נתגלה לאברהם כשהוא ישב בפתח האוהל בציפייה לאורחים וכאשר הוא ראה את שלושת האנשים שניראו כערביים – עזב את הקב"ה ורץ לקראתם. הרי לפנינו עבודה נפלאה בהכנסת אורחים! אברהם אבינו מוותר על גילוי השכינה כדי לזכות להכניס לביתו שלושה ערביים! ואכן, מזה למדו, כי גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה.

אך למרות מעלתה הנפלאה של הכנסת האורחים של אברהם אבינו, עולה עליה, מבחינה מסויימת, הכנסת האורחים הכי פשוטה של יהודי לאחר מתן תורה. מהבחינה הנשמתית, הרוחנית, אכן אין כמו מסירות נפשו של אברהם אבינו למען הכנסת אורחים, אך מבחינת הקשר אל המציאות הגשמית – לא נגע ולא פגע. אין שום קשר בין העבודה הרוחנית הנפלאה לבין המציאות הגשמית; הגשמיות נותרת כשהיתה ואילו כשהיהודי הכי פשוט מכניס אורחים עכשיו, לאחר מתן תורה, הוא מחבר את האור הרוחני של מצוות הכנסת אורחים עם כל המעשים הגשמיים הכרוכים בזה: עם האוכל שהוא מגיש בפני האורח, עם המיטה שהוא מציע לכבודו, עם המים שהוא מעמיד לפניו כדי לרחוץ את רגליו וכו'. כח זה יש רק כיום, לאחר מתן תורה. לאברהם אבינו, חרף העבודה הרוחנית הנפלאה לא היה כח זה. ה"חמאה וחלב" וה'לשונות בחרדל' שהגיש בפני אורחיו לא נתקדשו כהוא זה ונותרו גשמיים כשדיו.

בכך מיתרצת, אגב, קושיא חמורה בנושא הכנסת האורחים הזאת של אברהם אבינו. הרי ידועים דברי הגמרא (בב"מ) שלאמיתו של דבר לא אכלו שלושת האנשים המלאכים את מה שאברהם הגיש לפניהם; הם רק עשו את עצמם כאוכלים. אם כן, לא נהנו המלאכים כלל וכלל מכל מה שעשה אברהם אבינו למענם. ובכלל יוצא שלא שיתה כאן למעשה הכנסת אורחים שהרי לגבי מלאכים לא שייך לדבר על הכנסת אורחים. והראייה היא מסיפור זה גופא: לשם מה שלח הקב"ה את המלאכים בדמות אנשים? הרי אברהם אבינו היה רגיל לראות, מלאכים. כידוע. ומדוע כאן רצה הקב"ה שיבואו בדמות אנשים? אין זאת אלא משום שהוא רצה לספק את רצונו של אברהם אבינו בהכנסת אורחים והכנסת אורחים שייכת רק אצל אנשים ולא אצל מלאכים. אך לכאורה מה הועלנו? סוף סוף לא היתה כאן הכנסת אורחים. כל העניין היה מוטעה כאילו רומה אברהם אבינו; האורחים לא נהנו ממנו כלל ועיקר!

ויותר מזה: הרי לשם כך עזב אברהם אבינו את השכינה! אם כן, הוא עזב את השכינה לריק, ללא שום תועלת הוא עזב את הקב"ה שנתגלה אליו והלך לעשות מעשים חסרי תועלת שאיש לא נהנה מהם. איך יתכן שאברהם אבינו יכשל בדבר כזה? נכון, הוא לא ידע, אך סוף סוף מדובר כאן אודות האבות הקדושים. ש"האבות הן הן המרכבה". איך יתכן שיקרה לאברהם דבר כזה?

החדרת הקדושה ביציבות ובקביעות

מוסבר על כך בתורת החסידות שאילו אכן היה קורה כדבר הזה לאחר מתן תורה היה מקום לשאלה. לאחר מתן תורה העיקר הוא – הפעילות הגשמית. ההיבט הגשמי של כל מצווה ועבודה רוחנית. אך לפני מתן תורה היה מצב הפוך: העבודה הנפשית והרוחנית היא היתה העיקר ואילו הביטוי הגשמי של העבודה היה דבר שולי ביחס לעבודה הרוחנית. לכן לא היה כל פגם בהכנסת האורחים של אברהם אבינו. הוא, מצידו, מבחינת העבודה הרוחנית והנשמתית שלו. קיים את המצווה בשלימות – הוא רץ וטרח והתאמץ ועשה מעל ומעבר למען מצוות הכנסת אורחים. אלא מאי? האורחים לא נהנו כלל מכל זה? ומה איכפת לי אם נהנו או לא נהנו? הרי העבודה הרוחנית והנפשית היא העיקר ומבחינה זו היא היתה ללא רבב. במידת החסד של אברהם אבינו לא היה חסר מאום.

לפני מתן תורה היה העיקר – העבודה של האדם, אלא שהיה צריך גם להיות ביטוי גשמי כלשהו (משתי סיבות: ראשית, כדי להביא לאחדות של הגוף הגשמי עם הנפש וכדי שיהיה מזה 'סימן' ונתינת כוח לבנים). ומשתי הבחינות הללו היתה עבודתו של אברהם אבינו מושלמת בתכלית: הוא, מצידו, רץ לכבוד האורחים ועשה כל התלוי בו וגם היה לפעולתו ביטוי גשמי. זה שהאורחים לא נהנו – אין זה פוגם כלל בשלימות המצווה, שהרי בין כך לא היה אז את הכוח להחדיר קדושה בדבר הגשמי, ומה איכפת לי, אם כן, שכל הפעולה נעשתה ללא תועלת?

אך לאחר מתן תורה התהפך המצב. עכשיו העיקר הוא לפעול שינוי בדבר הגשמי. כל הכוונות והרגשות העליונים ביותר אינם אלא בבחינת משרתים למטרה העיקרית שהיא – לחולל שינוי בדבר הגשמי. לכן אם יקרה כיום דבר כמו שקרה לאברהם אבינו – יחסר בקיום המצווה, כי האורחים לא נהנו. כיום לא איכפת לי שהאדם מצידו עשה את כל התלוי בו ואף למעלה מזה – כיום אנו צריכים את הפעולה הגשמית. את החדרת הקדושה לתוך המציאות הגשמית. ולכן הכנסת אורחים אמיתית ואפילו הכי פשוטה היא חשובה באין ערוך ביחס לעבודה הנפשית העליונה ביותר. ולמאמצים הגדולים ביותר אם העיקר לא נעשה – אם האורחים לא נהנו.

ובגלל ההבדל הזה מכנה המדרש את כל המצוות של האבות ב'ריה' בלבד. אין בהם את עצם הדבר. את הקב"ה שחודר למציאות הגשמית ולכן יש בהן תכונה נוספת של תכונת ההתנדפות וחוסר היציבות. חוסר האפשרות להחדיר קדושה באופן יציב, קבוע ופנימי לתוך המציאות הגשמית. ולעומת זאת המצוות שלנו הן "שמן תורק" – זה השמן עצמו, עצם הדבר.