רבי פנחס מקוריץ היה ענק רוחני בדורו. בתחילה כמעט ולא ידעו בני תקופתו על גדולתו, אך הוא לא הצר על כך, ולמעשה, הדבר התאים לו לגמרי. הוא העביר את ימיו ואת לילותיו בלימוד תורה, בתפילות ובהגות, ואך לעתים נדירות הופרעה שלוותו.

אך אז החלה השמועה להתפשט, אולי מפי שאר תלמידי הבעש"ט, שרבי פנחס הוא אדם מאוד מאוד מיוחד. אנשים החלו לבקרו על בסיס קבוע ולבקש ממנו הנחיה ותמיכה, לבקש ממנו להתפלל עליהם ולתת להם את ברכתו. ככל שעזר להם, כך באו יותר ויותר. הטפטוף אל דלת חדרו הפך לנחל והנחל הפך לשיטפון יומיומי של סיפורים אישיים ושל בקשות עזרה.

רבי פנחס חש כי משא כבד הוטל עליו. הוא חש שהוא כבר לא משרת את אלוקים כיאות, שכן כבר אין לו מספיק זמן ללמוד, להתפלל ולהגות בדברי תורה כפי שעליו לעשות. הוא לא ידע מה לעשות. הוא היה זקוק ליותר פרטיות ופחות הפרעות, אך כיצד יוכל לשלח מעליו תריסרים ואף מאות של בני אדם שחשו באמת ובתמים כי הוא יכול לעזור להם? כיצד יוכל לשכנעם ללכת למקום אחר, לאחרים הניחנים ביותר נכונות ויכולת ממנו עצמו?

ואז עלה במוחו הרעיון להתפלל בעניין הזה לעזרה משמים. הוא יבקש מבורא העולם שאנשים לא יימשכו אליו וירצו בעזרתו, ויניח לו, לא-ל הכל-יכול, להפכו לבזוי ונתעב בעיני האחרים!

ישנה אימרה, "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"". התפלל רבי פנחס – וכך היה. אנשים חדלו מלבקרו. לא זו בלבד, אלא שבפעמים שבהם הלך העירה, פגש בראשים מופנים הצידה וביחס צונן.

לרבי פנחס לא היה איכפת כלל. למעשה, הוא שמח מאוד. הדפוס הישן שב על קדמותו, ורק לעתים נדירות הפריעו את שלוותו.

ואז הגיעו הימים הנוראים של ראש השנה ויום כיפור, ואחריהם נותרו רק ארבעה ימים קצרים ועמוסים כדי להתכונן לחג הסוכות. בשנים הקודמות תמיד היו כמה תלמידי ישיבה או אנשים מן העיר המקומית ששמחו מאוד לעזור לרב להתקין את הסוכה שלו. אך הפעם לא הגיעה אף נפש חיה. איש לא אהב אותו, ואיש לא חשב אפילו לעזור לו.

כיוון שלא היה מוכשר בעניינים כאלה, לא ידע הרבי מה לעשות. לבסוף, מחוסר ברירה, נאלץ לשכור אדם לא-יהודי שיבנה את סוכתו. אך לאיש לא היו כל הכלים הדרושים, ורבי פנחס לא הצליח להשאיל כלים מאף יהודי בשכונה כיוון שרחשו לו חוסר אהדה גדול כל כך. בסוף היה על אשתו ללכת ולשאול כלי עבודה מאחרים, ואפילו זה היה קשה בשל היחס ששרר כלפי בעלה. כיוון שהיו לפניהם רק כמה שעות עד תחילת החג, הצליחו לבסוף להתקין סוכה רעועה ומינימלית ביותר.

מששקעה השמש בין עצי היער, והרבנית הדליקה את נרות החג, מיהר רבי פנחס לבית הכנסת. על אף מנהגו להתבודד, תמיד הלך לתפילות הקהילה בחגים. מלבד זאת, הוא לא רצה להחמיץ את ההזדמנות להזמין אורח לסעודת החג, דבר המהווה חלק בלתי נפרד ממהות החג.

באותם ימים באירופה, אנשים שרצו להיות מוזמנים לסעודה עמדו בירכתי בית הכנסת בתום התפילות. בעלי הבתים היו מזמינים אותם בדרכם החוצה ושמחו להגשים בקלות שכזו את מצוות הכנסת אורחים. למרבה הצער, לא עלה הדבר בנקל לרבי פנחס. אפילו האנשים שלא היה להם מקום לאכול ושהשתוקקו נואשות להזמנה לסוכה שבה יוכלו ליהנות מסעודת החג, סירבו להיענות להזמנתו בלי אף מחשבה נוספת. לבסוף באו על סיפוקם כל המבקשים להם מקום לסעוד בו וכל בעלי הבתים שרצו אורח – כולם, מלבד הצדיק, רבי פנחס.

הוא עשה דרכו הביתה בלב כבד, עצוב ודי מזועזע נוכח ההבנה שאולי לעולם לא יהיה לו עוד אורח, אפילו לא לסעודת החג המיוחדת של ערב סוכות. אבוי, אף זה היה חלק ממחיר חירותו... זה היה שווה את המחיר הזה, לא?

רבי פנחס עצר בכניסה לסוכתו והחל לשיר את ההזמנה המסורתית לאושפיזין, אותם שבעה אורחים משמים המבקרים בכל סוכה יהודית. אף שלא רבים זוכים לראות ממש את האורחים הנעלים הללו, היה רבי פנחס ללא ספק אחד הנבחרים הבודדים שראה אותם מדי שנה. השנה הרים עיניו מעלה וראה את אברהם אבינו – האושפיז הראשון, האורח המכובד בערב סוכות – עומד מחוץ לדלת הסוכה ונשאר רחוק ממנה.

קרא אליו רבי פנחס במצוקה: "אברהם אבינו! מדוע לא תיכנס לסוכתי? מהו חטאי?"

השיב לו אברהם, "אני התגלמות החסד, אני משרת את אלוקים באמצעות מעשים של טוב-לב ונדיבות. הכנסת אורחים הייתה המומחיות שלי. לא אצטרף לשולחן שאין בו אורחים".

רבי פנחס חפוי הראש מיהר לארגן מחדש את סדרי העדיפויות שלו. הוא התפלל שהכל ישוב לקדמותו, ושהוא ימצא חן בעיני האנשים בדיוק כפי שהיה בעבר. שוב נענתה תפילתו. תוך זמן קצר צבאו שוב המוני אנשים אל דלתו וביקשו אצלו הדרכה, תמיכה, תפילה וברכות. הוא כבר לא יכול היה להקדיש את כל זמנו או אפילו את רובו ללימוד תורה, לתלפיתו ולהגות. אך הודות לאורחו הקדוש בחג הסוכות, הדבר כבר לא נראה לו כבעיה גדולה.

הערה ביוגרפית:

רבי פנחס שפירא מקוריץ (1726–1791) נחשב לאחד החסידים הבולטים ביותר של מייסד החסידות, הרבי ישראל בעל שם טוב (יחד עם ממשיכו של רבי ישראל, המגיד ממזעריטש).