השנה הייתה 1939. מלחמת העולם השנייה ניטשה מזה כמה חודשים. היהודים בברית המועצות, כמו יהודים רבים ברחבי העולם, עדיין לא היו מודעים לאירועים המזוויעים שהתרחשו מעבר לגבול פולין, שם כבר החלה השחיטה ההמונית בידי הנאצים.

לפנחס סודק, שחי ברוסיה, לא היה כל מושג שתוך כמה שנים קהילות שלמות תושמדנה כליל, אך הוא חשד שמשהו רע מתרחש.

סימנים מבשרי רע הגיעו מפולין. יהודים רבים החלו לנטוש את ארץ מולדתם ולהגיע לברית המועצות, השנואה כל-כך. גברים, נשים וילדים ביקשו מחסה, כשהם מקווים לשרוד. עשירים גדולים הפכו להיות עניים בן לילה, מחפשים מעט מזון.

הפליטים היהודים מפולין היו מגיעים לתחנות רכבת ברוסיה. הם הותירו את כל רכושם מאחור כשהם מצטיידים במזוודות קטנות עליהן שמרו מכל משמר. הם לא הכירו את השפה או את תושבי המקום; אך אם לא היה די בכך, הממשלה הסובייטית ראתה בהם אוייבים פוטנציאליים אותם יש להגלות לסיביר הקפואה. כך, כשהם ישנים בתחנות רכבת פתוחות וחשופים לפגעי מזג האוויר, חיכו הפליטים לרכבות שיובילו אותם לסיביר. על תושבי המקום נאסר ליצור עמם קשר וכל מי שעבר על החוק נעצר מידית.

למרות הסכנה הכרורה בכך, פנחס ובתיה סודק פתחו את ביתם לרווחה. כמה פעמים בשבוע נסע פנחס לתחנת הרכבת עם בתו הבכירה, בת-שבע. הוא רשם פתק קצר ביידיש: "אם רצונכם בארוחה חמה, גשו ל..." וכאן הופיעו כתובת ביתו והנחיות מפורטות כיצד להגיע לביתו.

"בת-שבע, גשי לילדים הפולניים כאילו את מביטה בבגדיהם המוזרים", הורה פנחס לבתו.

היהודים הפולניים לבשו בגדים שונים ותחבו ותחבו את מכנסיהם לתוך גרביהם, מנהג שברוסיה נחשב למוזר. אם ילדה קטנה הייתה ניגשת לילדים הללו מתוך סקרנות, הדבר לא היה מעורר חשדות.

"תני להם את הפתק ונגמול חסד עם אחינו" הוא אמר.

אף שהייתה רק בת שבע שנים, הבינה בת-שבע את השלכות מעשיה. באומץ ובמיומנות נהגה להחליק את הפתק לילדים תוך שהיא מתחזה לילדה סקרנית ושובבה.

כשהם מכירים טובה על גלגל ההצלה שהושלך לעברם, הם נהגו לחמוק ולהגיע לביתו של סודק, שם הם התקבלו בחיוך, בסעודה מזינה ובמקום לנוח בו.

היו ערבי שישי שבהם הגיעו לביתם של משפחת סודק יהודים כה רבים, שכמה מהם נאלצו לישון על הרצפה, בהיעדר מקום אחר. לפעמים, כשהמשטרה הייתה עורכת בדיקה שגרתית, הזהיר פנחס את אורחיו להימלט דרך הדלתות האחוריות או החלונות, בעודו הולך לפתוח את הדלת הקדמית כשהוא מעמיד פני תם.

פנחס הבין את הסכנה לחיי משפחתו ולביטחונה. אך הוא ואשתו בתיה לא חשבו פעמיים; הם ראו זאת כחובתם ותו-לא.

פעם אחת, בין קבוצת היהודים הפולניים שמצאו את דרכם לבית משפחת סודק, היה אדם מסוים שבלט בין כל השאר. הוא לבש מעיל פרווה יפה ויקר, ושלא כמו שאר הפליטים העלובים למראה וחסרי הביטחון, הוא קרן בטחון עצמי והתנהג כאדם נכבד ובעל מעמד.

פנחס שמח לארחו לסעודת השבת ושוחח עמו. אולם, הוא הבחין שאשתו בתיה לא מרגישה נוח במחיצתו. היא פינתה בחיפזון את כליהם היקרים ואת כלי הכסף שבדרך כלל עיטרו את שולחן השבת בביתם.

לקראת סוף הארוחה ביקש האורח להישאר בביתם של משפחת סודק למשך הלילה. כשראה פנחס את אי-הנוחות של אשתו, חמק למטבח להתייעצות פרטית עמה. הוא היה משוכנע שכמו תמיד, בתיה תשמח לארח את אותו אדם.

"בשום אופן לא", השיבה בתיה בחריפות לשאלתו של בעלה. "לא הוא! הוא לא יוכל לישון בביתנו!"

פנחס נדהם לשמע תגובתה, השונה כל כך מתגובותיה הרגילות. בתחילה הוא ניסה לשכנע אותה, אך כשראה את עמדתה החריפה, הסביר בצער לאורחו שכיוון שאשתו לא מרגישה טוב, לא יוכל ללון בביתם בלילה.

בסיום הארוחה ליווה פנחס את אורחו אל הדלת. הוא סייע לו ללבוש את מעילו וליווה אותו החוצה אל הרחוב.

כאשר שב פנחס, היו פניו חיוורים כסיד. "איך ידעת?" הוא שאל את בתיה בתדהמה.

"מה קרה?" שאלה בתיה.

"כאשר הרמתי את מעילו של האורח, הרגשתי משהו קשה בפנים. יכולתי להבחין בצורתם של שלושה סכינים גדולים. האיש הזה היה מתחזה! שודד! העמדתי פנים שלא הבחנתי בכלי הנשק והובלתי אותו בצורה מכובדת אל הרחוב. אילו היינו מניחים לו להישאר ללון אצלנו, אין ספק שהיה הורג את כולנו ושודד את ביתנו!" המלים התגלגלו מפיו של פנחס והוא עצר לרגע וחשב על ההשלכות האיומות. "אבל איך יכולת לדעת?"

"פשוט הרגשתי", השיבה בתיה בפשטות.

בזכות הכנסת האורחים של בני הזוג סודק, כל רע לא אונה להם.

אך גם אירוע זה לא מנע מהם מלהמשיך לארח את אחיהם ולנסות לסייע להם גם לאחר שעזבו את ביתם.

פנחס בירר ביחס לגורלם של כמה יהודים פולנית שאותם אירח, והוא גילה שהם נשלחו לסיביר. הוא נהג לשלוח דרך קבע חבילות מזון למשפחות רבות ככל שזכר. הוא ידע כמה בעלות ערך תהיינה החבילות הללו עבורם. למען ביטחונו שלו ובטחון משפחתו, הוא לא כתב ממי באו החבילות הללו ואף לא את כתובת השולח.

פעם אחת קיבל פנחס מכתב חזרה מיהודי פולני אחד שנוכח לדעת שהוא שולח החבילות. הוא הודה לפנחס על נדיבות לבו והסביר לו, "חלקנו את המזון שבחבילה עם עוד יהודי שנמצא עמנו שכמעט גווע ברעב. האיש הזה הזכיר לנו, שבעוד שבועיים יחול יום י"ט בכסלו" – היום שמציין את שחרורו של הרבי הראשון של חב"ד מבית הכלא הרוסי.

למרות שפנחס מעולם לא גילה את זהותו של אותו חסיד, הוא שמח לשמוע שהוא הציל את חייו של חסיד חב"ד. אדם חסר שם, שנכלא בשל פעילותו ה"אנטי קומוניסטית" בהפצת היהדות והחסידות, ניצל הודות למאמציו.

בהזדמנות אחרת, אירחו מר ומרת סודק אדם שלמרות התנהגותו הצנועה היה בעל חזות מרשימה ותווי פנים מעודנים, והיה בקי בכל תחומי התורה. פנחס חש מיד שהיה זה אדם מיוחד, והזמין אותו להישאר בביתו זמן רב ככל שיחפוץ. האיש הזה, הירש-מלך, היסס, כיוון שלא היה לו כסף לשלם על נדיבות זו.

פנחס שכנעו להישאר בכך שהציע לו ללמד את בנו הצעיר נחמן בתמורה להכנסת האורחים. כיוון שכך נחה דעתו של הירש-מלך והוא הסכים להישאר למשך שנתיים כמעט בבית משפחת סודק.

שנים מספר לאחר מכן, אחרי שמשפחת סודק ברחה מרוסיה והתיישבה בישראל, חבורת חסידים גדולה נסעה לביתם. הרבי שלהם נקש על דלת בית משפחת סודק ובירך את המשפחה בחום.

הוא הסביר לפנחס שהיה עליו לבוא בעצמו לבקרם ולהודות להם על טוב לבם כלפיו כאשר הגיע לרוסיה, פליט חסר כל, ברוסיה הסובייטית בשנת 1939.

פנחס בירכו לשלום ושאל את בת-שבע אם היא מכירה את האיש.

כיצד לא תכיר? היה זה לא אחר מאשר "הירש-מלך" העניו.