קריעת ים־סוף הייתה בזמנה מאורע מרשים, אולם בדומה למאורעות אחרים בהיסטוריה של עם ישראל, אף מאורע זה חורג הרבה מעבר לזמנו ומקומו ההיסטוריים. בדברי חז״ל מצינו כי ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״ (פסחים י, ה), ומכך למדים אנו כי יציאת מצרים, וכמוה המאורעות החשובים האחרים שהתרחשו לאבותינו, הם בעלי משמעות פנימית נצחית - לכל אדם מישראל, בכל הזמנים. קריעת ים־סוף גם היא, מעבר להיותה זכרון מן העבר, היא מטרה ושאיפה של כל אדם - לעבור ולבקוע ב׳ים־סוף׳ השייך לו.
בחסידות מבואר, כי קריעת ים־סוף היא קריעה של הים בכלל, של מהות הים, וכלשון המדרש ״מלמד שכל המים שהיו בכל מקום - נבקעו״ (ראה במדרש רבה כא, ו). כלומר, קריעת ים־סוף לא נועדה רק לפתור בעיה של רגע, רק בכדי לפנות מקום בים לעבור בו; היה אז שינוי מהותי, של מהות הים שהפך ליבשה.
חיים בתוך כפילות
המושגים ׳ים׳ ו׳יבשה׳ מבטאים את שני המצבים הכוללים של המציאות. הים נקרא בלשון הזהר (זהר א יח, א; בשינוי פתח אליהו, הקדמה לתיקוני זהר יז, ב. ובכ"מ) ״עלמא דאתכסיא״ (העולם המכוסה, הנסתר) והיבשה נקראת ״עלמא דאתגליא״ (העולם הנגלה). היבשה היא המציאות שמעל לפני השטח, מציאות גלויה לעין, שהחיים שבה נמצאים על פניה. לעומתה, הים הוא מציאות שמכסה על ההתרחשויות ועל החיים הקיימים בה - הים הוא המסתורין הגדול, שאין הדברים קורים על פניו, אלא בתוכו.
בני האדם מתנהגים בדרך כלל כיצורים של יבשה, ותודעתם עוסקת בעולם הגלוי. החלקים הגבוהים והעליונים באדם, כל מה שנמצא מעל ומעבר לתודעה הפשוטה והרגילה - מיוצג על ידי הים; אלו העולמות המכוסים שבאדם (הפסיכולוגים מדברים רבות על ה'תת-מודע' - החלק הנמוך שבנפש, ולא אליו הכוונה בדיבור על ה'ים'. התפיסה האמיתית של המיסתורין תלויה ב'על-מודע', חלקי הנפש שמעל לתודעה, והם ה'ים' שבאדם.) בדרך כלל רואים אנו רק את הקצה התחתון של הדברים העליונים, את ׳קצה הקרחון׳ שבולט על פני השטח, ובדרך כלל איננו רואים את המתרחש בפנים. כביכול, שקועה מהות האדם בתוך החלל הגדול, בתוך הים הנסתר, ומה שמתגלה לעינינו איננו אלא חלק קטן, שכבה דקה שבה אנו פועלים.
זוהי למעשה הבעיה העיקרית של בני האדם - קיומם העכשווי הוא תמיד קיום של יבשה, ובתוך הקיום הזה נכנסת כל הוייתם: כל מחשבותיהם הן מחשבות של יבשה, של עולם גלוי, וכל ההתייחסות שלהם לחיים היא דרך הגלוי. האדם בטוח שהוא חי ביבשת ענקית, ושאין דבר חוץ ממנה, אבל לאמיתו של דבר הוא חי על אי קטן; עולמו הגלוי של האדם הוא כעין נקודה קטנה של יבשה, המוקפת בים מכל צדדיה.
הידיעה שיש בנו חלק נסתר, עולם מכוסה, שהוא חלק מן ההויה שלנו, היא המפתח שלנו למסתורין שבתוכנו, והיא זו שמאפשרת לנו להגיע אליו. כאשר אנו מגיעים אליו, הגם שאין זו הסביבה הידועה והמוכרת לנו, אנו במובן מסוים חוזרים הביתה, לשורשנו.
עניינה של קריעת הים - גילוי הים והפיכתו ליבשה - הוא להביא לאיחודם של העולמות, כך שהאדם יראה את הצורה השלמה, של עצמו ושל העולם. היכולת לחיות בשני העולמות, בים וביבשה - כמין יצורים אמפיביים - היא המייחדת אותנו כבני אדם, מפני שכפילות מעין זו מצויה גם בתוכנו, בצירוף של גוף ונפש.
הים שבנפש האדם
החיים בים פועלים בכל שכבותיה ומעמקיה של ההוויה כאחת, מלמעלה ומלמטה. משום כך הים מסמל את העולם העליון, בו קיימת התכללות שלמה של המציאות. לא כך הם העולמות הגלויים - היבשה - בהם הפרטים נפרדים אחד מהשני, והחיים בהם הם רק בשכבה העליונה והשטחית ביותר של המציאות. החיים בים הם חיים בתוך המדיום שלהם, ולעומתם, החיים ביבשה הם על גבי המדיום שלהם.
בבני האדם קיים באופן טבעי הדחף להיות ׳אני', להיות נפרד, ולכן העולמות בהם הם חיים שייכים ל׳יבשה׳, למציאות הגלויה והפשוטה. במובן מסוים, האדם כלל לא יכול לחיות בעולם אינטגרטיבי, מפני ששם אין לו קיום בממשות לעצמו. לבני האדם, כיצורים של יבשה, יש חלוקה מאד ברורה בין מעלה ומטה, בין גבוה ונמוך, ועולמם מאוד מובחן ומופרד לפרטיו. בים, לעומת זאת, החלוקה הזו אינה קיימת כלל; בתוך הים כל העולמות משולבים זה בזה, ויוצרים מציאות שלמה. גם להלכה מצינו עיקרון מעין זה, שאמרו ״כל שתחילת ברייתו מן המים מטבילין בו״ (זבחים כב, א), ו״מטבילין בעינו של דג״ (רמב"ם מקוואות ח, יא). במובן מסוים, הדג עצמו הוא חתיכת ים, הוא זורם בתוך הים והים זורם בתוכו, ואין הבדל בינו לבין המדיום שהוא חי בתוכו.
האדם נמצא, אם כן, במצב סבוך, שאין לו פתרון שלם: הוא נמצא על הארץ, ואין ביכולתו להתנתק ממנה ולהיכנס לים. בעל כורחו הוא חי רק את החלק המזערי של הווייתו, על היבשה.
אפשר להמשיל זאת ללידת תינוק. בהיותו ברחם אמו, העובר הוא בבחינת ״ירך אמו״ (גיטין כג, ב), הוא מצוי באחדות שלמה עם הסביבה שלו, ואין לו קיום עצמאי. לאחר הלידה, בה הוא נחשף לאפשרות לחיות בעולמות המפוררים, הוא לעולם לא יוכל לחזור למצב אחדותי זה, משום שכעת התייחסות שלו לכל דבר, היא מתוך מצב מסוים, מתוך מציאות של קיום פרטי. באותה מידה, האדם לעולם לא יוכל להשיג את המציאות של הים בכל השליטות. כל שביכולתו לעשות הוא לעמוד על הארץ ולנסות לראות, ממקום עוטרו על היבשה, את מעמקי הים.
אחדות ההפכים
תהליך קריעת הים - ״הפך ים ליבשה״ (תהלים סו, ו) - הוא, במובן מסוים, ההפך הגמור של תהליך בריאת העולם. תהליך הבריאה הוא תהליך של דה-מיסטיפיקציה, שבו מעלימים את הסוד ורואים רק את הגילוי; שבו נפרד הגלוי מן הנעלם ועומד כעולם לעצמו - ׳עלמא דאתגליא׳. בבריאת העולם יצאה היבשה מתוך הים (בראשית א, ט: "ויאמר אלוקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן"), והפכה למציאות נפרדת ממנו. בקריעת ים־סוף, לעומת זאת, הים נפתח והיבשה שבתוכו נראית. האדם נכנס אל תוך הים פנימה - ושם הוא רואה את היבשה. אין זה תהליך של יציאה והפרדת היבשה מן הים, אלא תהליך של גילוי היבשה שבתוך הים; זהו תהליך של גילוי ההעלם.
במובן זה, קריעת ים־סוף היא כעין גלגול לאחור של תהליך הבריאה. אם תהליך הבריאה הוא באופן כללי תהליך של צמצום, של הסתר פנים, קריעת ים־סוף היא תהליך הפוך - שבו אנו מושלכים חזרה אל תוך הים ובתוכו מתגלית היבשה, כלשון הכתוב: ״בתוך הים ביבשה״ (שמות יד, כב), ואז ניתן לראות את כל עומקה של המציאות.
היכולת להיות בים וביבשה כאחד, היא פרדוקס שמופיע רבות בכל הספרות היהודית, ונקרא בלשון הראשונים ׳אחדות ההפכים׳. במקומות בהם רצו חז״ל לציין לפרדוקס זה, הם השתמשו בביטוי ״קשה כקריעת ים-סוף״. לדוגמא, חז״ל אומרים שזיווגו של אדם קשה כקריעת ים-סוף״ (ראה סנהדרין כב, א סוטה ב, א ועוד) - החיבור בין איש ואשה, השונים לחלוטין זה מזה, וצירופם יחד למציאות אחת, הוא כמעט בלתי אפשרי, ולכן הוא נמשל לקריעת ים־סוף שבה הים הפך ליבשה.
ההצצה של האדם לתוך עולם אינטגרטיבי היא עניינה של קריעת ים־סוף, זו היא אחדות ההפכים. החזרה הזו, שאיננה כשלמות, היא שיוצרת את הפרדוקס של ״בתוך הים ביבשה״. כאשר כל השמים נפתחים אבל האדם ממשיך לעמוד על הארץ; כאשר ים ויבשה, שמים וארץ, מתערבבים זה בזה, וכל המסתורין מתגלה בבת אחת. העולם נחתך, כביכול, לרחבו וניתן לעבור ולראות את המציאות של העולם על כל שכבותיה, את הבריאה כמכלול שלם. מכאן מובן מאמר חז״ל הידוע: ״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא״ (ראה מכילתא דרבי ישמעאל מסכת שירה פרשת וישלח, פרשה ג. שם מכילתא דרשב"י), מפני שקריעת הים היא קריעת כל הסודות, פתיחת השמים ושמי השמים מקצה לקצה.
משמעות האמונה שבקריעת ים-סוף
התגלות אלוקים במצרים במכת בכורות וההתגלות בשעת מתן תורה, הן התגלויות נוראות ונשגבות, ועם זאת קיים הבדל ביניהן לבין ההתגלות שהייתה בקריעת הים. ההתגלות בים סוף אינה התגלות במובן הרגיל - התגלות של מהות האחר, שבה השמים נפתחים והאדם רואה מראות אלוקים. ייחודה של קריעת ים־סוף היא בכך שבה רואים במפולש את המציאות כולה. בהתגלות זו, האדם שוקע אל תוך המציאות של עצמו, הוא חוזר אל תוך האין סוף של עצמו ומגלה אותו. במובן זה, אין בקריעת ים־סוף רק התגלות של דברים גדולים של מעלה, אלא בעיקר התגלות של תהומות המציאות והכרתה מזוית שונה. לאמור, זו החזרה לשורשם של הדברים, שם הכל נמצא במצב אחר מהמוכר.
ההתגלות הזו היא הבסיס וההכנה לקראת ההתגלות של מתן תורה - שבה מתגלה האחר בעצם - שכן, לפני קבלת התורה צריכים אנו לדעת למה אנו מסוגלים. עלינו לדעת מה יש בתוך המציאות שלנו, עומק לפנים מעומק. וזו ההתגלות של קריעת ים סוף - לא הנס הגדול, אלא פתיחת הפתחים אצלנו, פתח אחר פתח, עד שרואים במפולש פנימה, בתוכינו.
כל התגלות של מעלה מביאה לידי אמונה, ועל כן מוטיב האמונה מופיע בכמה מן ההתגלויות. אולם יש כמה אופנים וסוגים של אמונה. לפני יציאת מצרים נאמר ״ויאמן העם״ (שמות ד, לא); בקריעת ים־סוף - ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ (שמות יד, לא); ובמתן תורה - ״וגם בך יאמינו לעולם״ (שמות יט, ט).
האמונה שהייתה לפני יציאת מצרים, היא האמונה הראשונית, ניתן לקרוא לה אמונה פשוטה, פרימיטיבית. אדם איננו יודע ואינו מבין, ובכל זאת הוא מאמין. זאת אמונה במובן של נאמנות, של הסכמה על דבר מסוים. אמנם, בקריעת ים־סוף האמונה היא אמונה של התאמתות, של תפיסת האמת. ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ - פירושו, שכעת הם ראו שכל מה שאמרו להם, כל מה שהם האמינו בו עד עכשיו באמונה פשוטה - כל זה באמת קיים.
יש דברים שרבים מאמינים בהם: כך סיפרו להם, כך אמרו לאבותיהם, כולם שומעים עליהם כבר דורות אחרי דורות, וכולם מאמינים בהם באמונה שלמה. אבל כאשר אדם עובר בים־סוף - הוא רואה אותם בראיה מוחשית, ואז הכל מתאמת, מכיוון שעכשיו הוא רואה את זה בראיה שבאה מתוך האני שלו, מתוך עצמו. המוטיב המרכזי בקריעת ים-סוף הוא ״זה אלי ואנוהו״ (שמות טו, ב). ׳זה׳, כמו שאדם מראה באצבע, להבדיל מ׳הוא׳, הנסתר. כך מתאר זאת המדרש: ״ועולי הים כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה אלי ואנוהו״ (שמות רבה פרשה כג, טו). התינוק הקטן כמו האיש המבוגר, כולם רואים שמה שהיה קודם ׳הוא׳, האחר, הופך להיות ׳זה׳, משהו קרוב, מידי. כל הדברים שהיו תלויים כביכול באויר, מתאמתים על ידי המעבר בתוך הים, והאמונה שבאה בעקבותיו. הראיה הזו היא התשתית וההכנה הנחוצה להמשך, לקבלת התורה.
דגים ביבשה
מדוע נזכר כאן שהאמינו ״במשה עבדו״? במובן מסוים, רק בקריעת ים־סוף הצליחו בני ישראל להבין במעט את משה ובינו.
בחסידות מדובר על אנשים שהם ״נוני ימא דאזלין ביבשתא״ (לקוטי תורה במדבר כב, ב), דגי הים ההולכים ביבשה. ישנם אנשים שמעולם לא יצאו מן הים - הם אמנם חיים בין האנשים הרגילים ׳ביבשה׳, אבל הם רואים את הדברים של העולמות המכוסים; משה רבינו היה אדם מסוג זה. ״ותקרא שמו משה, ותאמר כי מן המים משתיהו״ (שמות ב, י) - משה מגיע מתוך המים, ומעולם לא יצא ליבשה לגמרי, אלא חי בעלמא דאתגליא כמו בעלמא דאתכסיא.
היות משה בדרגה כל כך גבוהה ונבדלת משאר בני האדם, ונעלה מכל עולמם של בני האדם, גרמה לכך שכבר אין הוא חי באותו המישור - הוא אפילו לא מסוגל לדבר בשפתם בשלמות - הריהו ״כבד פה וכבד לשון״ (שמות ד, י).
בשביל משה, המצב שאליו הגיעו ישראל בקריעת ים- סוף - גילוי המכוסה - הוא המצב הרגיל של הוויתו. בשביל עם ישראל כולו, קריעת ים־סוף היא מעמד חד פעמי, שבו הם הגיעו לדרגה של ׳נוני ימא דאזלין ביבשתא׳. עכשיו הם מסוגלים להבין יותר את משה רבינו כאדם שנמצא ביבשה בתוך הים, ומכאן - ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״.
קריעת ים-סוף לדורות
כל אחד מהחגים יוצר חקיקה בתוך המציאות. חקיקה זו אינה רק זכרון, רישום של מאורע מן העבר, אלא היא שינוי ממשי בתוך המציאות שלנו, שמעתה אינה עוד כפי שהייתה. כל חג יוצר - אם להשתמש במושגים מתחום אחר - מוטציה גנטית בתוך עם ישראל. בקריעת ים־סוף ראינו עין בעין את עומק המציאות. את הראיה הזו אפשר אולי לשכוח באופן חיצוני, אבל משהו ממנה נחקק בתוכנו, וגם כאשר אין אנו מודעים אליה היא מאפשרת לנו לסמוך עליה. וכך, כאשר אנו ממשיכים והולכים בדרך עבודת ה׳, כאשר אנו בונים הלאה בניינים של תורה ומצוות, יש לנו על מה להישען. דורות מאוחר יותר, יכול יהודי לומר שאיננו זוכר את המאורע, ויכול אפילו לכפור בו, אך עדיין הנקודה של ׳זה אלי ואנוהו׳ נמצאת וצועקת מתוך ה׳גנים׳ שלו. כמה שלא ירצה, כמה שינסה להכחיש, הוא איננו יכול לצאת מהזהות הזו, מהמטבע הזה שבו הוא טבוע.
היכולת להיות דג שאינו נחנק ביבשה, היא יכולת שנשארה בתוכנו מאז אותו מאורע. יש לנו את הים שלנו, שבו אנו שטים מקצה לקצה, שבו אנו מאוחדים עם האלוקי שאין עוד מלבדו, ויחד עם זאת, אנו נתבעים לחיות את החיים בעולם הזה עם כל מה שיש בהם. היהודי נתבע איפוא לקחת איתו את ׳הים׳ שלו וללכת איתו לכל מקום אליו הוא הולך ביבשה. יחד עם החיים בעולמינו ה׳יבשתי׳ אנו ממשיכים לחיות בתוך המציאות האמיתית שלנו, שאיננה יבשה אלא ים.
מקורות: תורה-אור פרשת בשלח סב, ב; לקוטי-תורה צו טז, ד; מאמר דיבור המתחיל ״ויט משה את ידו״ ספר המאמרים שנת תרנ״ד; מאמר דיבור המתחיל ״והחרים ה׳ את לשון ים מצרים״ ספר המאמרים שנת תשל״ד.
כתוב תגובה