תיאוריית הצרכים של הפסיכולוג אברהם מאסלו היא אחת התיאוריות הידועות ביותר של המוטיבציה האנושית. התיאוריה שלו מנסחת "פירמידת צרכים אנושיים" שבה מיוצגים כלל הצרכים האנושיים כרשימה מאורגנת וממוינת לפי סדר חשיבות: הצרכים הפשוטים והבסיסיים ביותר נמצאים בתחתית הפירמידה ומעליהם ממוקמים הצרכים הפחות הכרחיים ויותר מורכבים.

הצרכים הבסיסיים ביותר בפירמידה הם צרכים "פיזיולוגיים" (מזון ומים), מילוי צרכים אלו מוביל את האדם לרצות ב"ביטחון אישי" שכאשר הוא קיים מתחיל החיפוש אחר "שייכות ואהבה" (חברות), מעליהם הצורך ב"כבוד והערכה", והצורך הגבוה ביותר בפירמידה של מאסלו הוא "מימוש עצמי" (הגשמה עצמית ויצירתיות). הפירמידה ממחישה את טבעו של האדם להתמקד בצרכים גבוהים יותר ויותר ככל שמסופקים הצרכים הבסיסיים והנמוכים יותר בפירמידה.

האידיאל הגבוה ביותר לפי מאסלו, הוא הגשמה עצמית ומימוש עצמי. מילת המפתח כאן היא "עצמי". בהסתכלות על הצד האנושי שלנו, המטרה הגבוהה ביותר האפשרית היא להיות אדם מוסרי, אדיב, אקספרסיבי ו"מלא מעצמו".

הצורך הטבעי של הנשמה

והנה הפספוס בפירמידת הצרכים המפורסמת:

הפסיכולוגיה מתעסקת רק בסיפורה של הנפש האנושית שחייה בתוך הגוף ומפעילה אותו. בתורת החסידות הנפש הזו מקבלת את השם "הנפש הבהמית". אבל האמת שהיא לא הנפש היחידה שלנו. לצידה יש לנו נפש נוספת, "הנפש האלוקית", שנקראת גם ה"נשמה".

הנפש האלוקית היא חלק ממה שאנחנו. בגללה לא מספיק לנו לחיות חיים מוסריים רק משום שכך מכתיב ההיגיון או מתוך שאיפה למלא את הצורך האנושי להיות אדם מוסרי. אנחנו צריכים גם לקחת את ה"עצמי" שבראש פירמידת הצרכים ולהתעלות מעליו. לא להתמקד במילוי הצורך שלנו אלא במימוש רצונו של ה'.

למעשה, לעולם לא נצליח לחוש סיפוק אמתי אם נתייחס רק לצרכיה של הנפש הבהמית שלנו. אנחנו נוכל להרגיש מאושרים ו"נכונים" רק כאשר נרתום את ההגשמה העצמית הזו למטרה הגבוהה יותר של עבודת ה'. מעל פירמידת הצרכים עומד צורך נוסף: הצורך להתחבר לה', להיות קדוש.

החיבור בין ההגשמה העצמית להתמסרות אל האלוקים הוא תפקיד חייה של הנשמה. בעיני הנשמה לא מספיק שהאדם מממש את עצמו רק באמצעות מעשים כשרים ולא מידרדר למעשים רעים; היא מתיימרת לאלף את הנפש הבהמית ולהפוך גם אותה לשותפה פעילה בעבודת ה', שהיא תלמד לעשות את מה שטוב במטרה להתחבר אל הקודש, אל האלוקות.

מאבק יומיומי

הנפש הבהמית והנפש האלוקית נאבקות בתוך הגוף שלנו על בסיס יומיומי. הנפש הבהמית מתבטאת במגוון גדול של תחושות, רגשות ותפיסות, שחלקם שליליים (כמו כעס, חמדנות או עצב) וחלקם חיוביים (למשל אדיבות וחמלה) והמנוע התמידי והבלעדי שלה הוא האנוכיות. החתירה אחר הטובה האישית.

ואילו הנשמה האלוקית, שהיא רוח נשימתו של אלוקים באפו של אדם הראשון, איננה תופסת את עצמה כישות עצמאית. בכל קיומה היא חשה את עצמה כמי שנתלשה מתוך האלוקים ולתוכו היא שואפת לחזור. מתוך התפיסה הזו היא משמרת באדיקות ובגבורה את הקשר שלה לאלוקים ומנסה לחלץ את הטוב מהרע, לעדן את הנפש הבהמית ולרומם אותה. הנשמה האלוקית שואפת לרומם את הנפש הבהמית ואת הדחפים הפנימיים שלה כך שגם היא תרצה שהיררכיית הצרכים כולה תשועבד לשם שמיים. שהנפש הבהמית תתאמץ לחיות, לשרוד, להרגיש, להתפתח ולהתממש רק משום שזה משרת את מה שה' רוצה.

היא מנסה לשכנע את הנפש הבהמית שהמוסר והצדק שלה יהיו מוכתבים בצו אלוקי ולא יתבססו על ההיגיון או המצפון האנושי המולד. היא רוצה שתשוקותיה ומאווייה של הנפש הבהמית יופנו לעבר חיים של קדושה, לתורה ולמצוות, שרק משם היא תשאב הנאה וסיפוק.

יעקב אבינו, אבי האומה היהודית, קיבל מהמלאך את השם "ישראל" משום שהתנצח מול מלאכי האלוקים ועם אנשים ויכל להם (בראשית לב,כט). זהו גם שמה הסמלי של כל נשמה באופן פרטי. לכל נשמה, כל עוד היא מצויה בתוך הגוף, יש את החובה והיכולת להיאבק ולהכריע את הרגשות, המחשבות וההתנהגויות של הנפש הבהמית.

צריך חיים שלמים לעבוד על זה. למעשה, תוחלת החיים של כל אדם נקבעת מראש לפי משך הזמן שהנפש הבהמית שלו דרושה כדי למלא את משימתה ולשנות את הנפש הבהמית. על זה נאמר בספר תהלים (פרק צ) "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה". מי אלו ה"הם"? אלו הם שתי הנפשות שבתוכך. ניתן לך כל הזמן שתצטרך כדי להתמודד עם הנפש הבהמית, להכניע ולאלף אותה.

תפילה כשדה הקרב

אמנם המערכה היא תמידית ומתמשכת, אבל הזירה שבה כל זה קורה היא התפילה. התפילה היא שדה הקרב, הפלטפורמה שבה מתרחשת מלחמת ההשפעה ההדדית בין שתי הנפשות.

איך בדיוק? כיצד נראית מלחמת הנפשות הרוחנית בעת התפילה? באיזו דרך מנסה הנפש האלוקית "לאלף" ו"לשכנע" את הנפש הבהמית באמת הפנימית שלה? האם בתפילה אנו צריכים לצאת לקרב פנים-אל-פנים מול הדחפים הטבעיים שלנו?

לא בדיוק. החסידות מלמדת אותנו לאסטרטגיה שונה לחלוטין: במקום להתייחס לכל אחד מהדחף השליליים של הנפש הבהמית ולנסות לעקור אותו, עלינו להתמקד במחשבה אודות גדלותו של האלוקים. ההתרכזות בגדולת ה' מחלישה באופן אוטומטי את המאוויים השליליים של הנפש הבהמית והופכת אותה לעדינה ונקייה יותר. כך נראית התפילה החסידית: מאמץ גדול של התבוננות באלוקות שמפריד בין התכונות הטבעיות הרעות לטובות, מחלץ מהתכונות הטובות את האנוכיות ורותם אותן לרצונו של האלוקים.

כדי שנוכל לחיות מעבר לפירמידה.

(על פי 'חסידות מבוארת – ליקוטי תורה', מאמר "כי תהיה לאיש", פרקים א-ג)