אברהם היה קנאי. הוא היה כל כך לא סובלני לתפיסות שווא, שהוא ניפץ את אלילי אביו. זה כמעט עלה לו בחייו, אבל בסופו של דבר, הרעיון החדש שלו, של בורא אחד בלתי נראה, יודע כל וכל יכול, תפס כל כך טוב, שכיום חסידי הדתות ה"אברהמיות" מהווים יותר ממחצית מ-8 מיליארד האנשים בעולם.

לכולנו יש אברהם קטן בתוכנו. לי היה רגע 'אברהמי' שכזה בתחילת שנות ה-2000, ואף שהיה זה לכאורה דבר של מה-בכך מצאתי את עצמי מול סערה בלתי צפויה.

האליל שיצאתי למגר היה רוחני יותר מפסל פגאני – זה היה רעיון שקרי. ורעיונות, כמובן, אי אפשר לשבור עם פטיש. בשביל למגר אותם צריך להשתמש ביכולת שכנוע. ואם אתה עומד בקדמת הבמה של אולם הרצאות בתפקיד פרופסור באוניברסיטה חילונית ואתה רוצה למגר רעיון, מוטב שתעשה את זה עם עובדות וטיעונים, לא מספיק התווכחות ורטוריקה.

ואכן, הייתי מוכן. לאחר שרכשתי תואר דוקטור במחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת טורונטו, הכרתי בצורה יוצאת דופן את נבכי הרעיון שעמדתי לערער עליו – הדוֹגמה המקובלת ביותר בקרב ביולוגים במשך מאה וחצי: תורת האבולוציה של דרווין, הרעיון שמִגוון החיים על פני כדור הארץ הוא תוצאה של מוטציות אקראיות וברירה טבעית.

הדימוי הקלאסי הוא "עץ החיים" שבו בני האדם הם ענף עדכני שמקורו בקופים, ששורשם ביונקים קדומים יותר, שחוזרים אחורה לזוחלים שהגיעו מדגים שהתפתחו מאורגניזמים חד-תאיים שלפי התאוריה מהם התפתחו כל בעלי החיים בתהליך ממושך בן מאות רבות של מיליוני שנים.

האמת היא שגם אני האמנתי בזה. ללא צל של ספק. עד שחב"ד מצאה אותי, בבילוי סוף שבוע לסטודנטים יהודים. רב אחד נשא הרצאה על אהבה, דייטים וזוגיות (כן, זה היה הרב מאניס פרידמן), ולמרות שסקרנותי התעוררה הרקע החילוני שלי נשף בעורפי: "אל תיפול בפח הזה! הוא מנסה למכור לך דוֹגמוֹת דתיות מתקופות אפלות. הדת היא רק קביים עבור אנשים שלא יכולים להתמודד עם האמת".

נקלענו לוויכוח של שש שעות, שבמהלכו היו לו תשובות לכל השאלות שלי ושאלות לכל התשובות שלי ויצאתי משם מבולבל – כבר לא האתאיסט המוחלט שחשבתי שאני, אבל עדיין רחוק מלקבל את התורה כמות שהיא.

במהלך העשורים שלאחר מכן הפכתי לקורא נלהב ומרצה פופולרי בנושא יחסי הגומלין שבין מדע מהימן ואמונה מסורתית, כולל, כמובן, האבולוציה הדרוויניסטית וכל השאלות הקשורות לקוסמולוגיה ועידן היקום.

ההרצאה שלי באותו יום נמסרה בפני מאה הסטודנטים שנרשמו לקורס הרשמי שלי "אמונה ומדע" ונושא ההרצאה הספציפית ההיא היה "אבולוציה – מיתוסים ועובדות".

הייתי אמנם מוכן היטב לקראת מסירת ההרצאה אבל ממש לא למה שקרה מיד לאחר מכן. "למישהו יש שאלות?" בקושי הספקתי להוציא את המילים האלה מהפה ובחור קולני אחד ירה לעברי צרור התנגדויות:

"לא יאמן מה הבנאדם הזה מרשה לעצמו! תראו אותו! עם זקן וכיפה! הוא מנסה לשטוף לכם את המוח. אתם באמת הולכים לתת לו להמשיך ככה? אם מה שהוא אומר נכון, למה אף מרצה אחר לא מדבר ככה?! אנחנו לא יכולים לשבת בשקט ולא להגיב!"

כמה סטודנטים מיד הגיבו, אבל לא בדיוק כפי שהוא קיווה. הבלונדינית כחולת העיניים אמרה "מה אתה מתעצבן? הוא אמר לנו ביום הראשון של הקורס שאף אחד לא צריך לאמץ את האמונה שלו, צריך רק להכיר את המידע".

סטודנט אסייתי אחד התערב "מה הבעיה במה שאמר? הציטוטים המדעיים לא נכונים? המתמטיקה לא מסתדרת לך?"

ואז עוד אחד, סיקי עם טורבן על הראש, הצטרף גם הוא לוויכוח "מי מנסה פה להטיף?! הטענות שלך מופרכות".

המתנגד שלנו העביר את מבטו מסטודנט אחד למשנהו בהלם, כמו צבי בפנסי רכב בחשכת הלילה, ואז שקע חזרה בכיסאו. זה סיפק לי את ההזדמנות לשחק את תפקיד 'השוטר הטוב'. "אני מאוד מתעניין במה שיש לך לומר. יש לי שעה פנויה לפני ההרצאה בשבוע הבא. למה שלא תבוא לפגוש אותי אז כך נוכל לחקור יותר לעומק את נקודת המבט שלך".

ביקשתי ממנו את שמו (זה היה נשמע לגמרי יהודי) וקבענו להיפגש בשבוע הבא. כמובן שהכנתי את התפילין שלי בשביל הביקור. "הממ... השם שלך נשמע לי יהודי” אמרתי בחיוך תוך כדי שהתחלתי לשלוף את התפילין מתוך הנרתיק שלהם. הוא מיד הפשיל את השרוול, "ידעתי שלא אצא מכאן בלי להניח תפילין!".

ניגשתי לעזור לו להניח את התפילין אבל הוא כבר לקח אותן עוד לפני שהספקתי, "אני מסתדר". הוא בירך את הברכה והתחיל ללפף על זרועו את רצועת התפילין על זרועו. פתחתי עבורו את הסידור לקריאת שמע, אבל עוד לפני שהספקתי להגיש לו את הסידור הוא כבר אמר בעל פה ...את כל שלוש הפרשיות. שאלתי אותו אם הוא מחפש מה עוד להתפלל והוא חייך כשענה "אני לא מתכוון להתפלל עכשיו את כל שחרית!"

זו בהחלט לא הייתה הפגישה שציפיתי לה. כשהחזרתי את התפילין למקומם, התחלנו לשוחח.

"מאיפה אתה?"

"אני מתגורר כאן בעיר".

"באיזה בית ספר למדת?"

"האקדמיה העברית".

"אז אתה גר בבית?"

"שוכר יחידת דיור במרכז העיר".

"במעונות סטודנטים?"

"לא, מחוץ לקמפוס".

"אתה חולק דירה עם כמה אנשים?"

"רק אחד".

"בחור או בחורה?"

"בחורה"

"היא יהודייה?"

"לא".

הסתכלתי עליו. הוא הביט בי. פשוט ישבנו שם בשקט כמה רגעים שהרגישו ארוכות במיוחד. שנינו ידענו שדרווין הוא לא הסיפור. זו החברה.

כי אם דרווין צודק, אז אולי התורה טועה. ואם התורה טועה, אז היהדות טועה, ולגור עם חברה לא יהודייה זה בסדר.

אבל מה אם דרווין טועה? טוב, אז אולי תורה צודקת. ואם התורה צודקת, אז אולי לחיות עם בחורה לא יהודייה זה לא בסדר.

עבור זה הוא התקומם. לא מקור המינים היה חשוב לו. הוא נאבק עבור החברה.

כפי שאמר אלדוס האקסלי, שמשפחתו הייתה בין האבולוציוניים המובילים בתקופתם, "התנגדנו למוסר כי הוא הפריע לחופש המיני שלנו".

עבורו, וגם עבורי, השתחררות מ"עץ החיים" של דרווין הייתה שלב הכרחי בדרך לאימוץ עץ החיים האמיתי: התורה. וברגע שאתה נאחז בעץ החיים, לעולם לא תרצה לוותר עליו.

כמו שאנו אומרים לאחר קריאת התורה "עץ חיים היא למחזיקים בה". זוהי קנאות, אבל באמת אין בה שום דבר מאיים, כי "דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום".