זמן קצר לאחר שהשתדכתי עם נשיא רובע ברונקס, רוברט (בוב) אברהמס, הגעתי לביקור אצל הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן זצ"ל, כדי לקבל את ברכתו. הרב מושוביץ, ידיד של בוב, סידר עבורנו את הפגישה.

זכורני כי הגענו ל-770 בחצות הלילה, אולם נכנסו לחדרו של הרבי בשעה 3 לפנות בוקר. הרבי היה אדיב מאוד, ופגישה זו היתה אות הפתיחה ביחסינו שנמשכו שנים רבות לאחר-מכן.

הרבי האמין בנשים. באחד מביקורינו תיאר בוב – שנשא במשרה ממשלתית בכירה – את פעילותו הציבורית. בנקודה מסויימת במהלך השיחה הוא ביקש את עצת הרבי בנושא ציבורי. הרבי פנה לעברי ושאל: "ומה דעתך בנושא? אנו נמצאים כעת בתקופת שחרור הנשים, ובוודאי גם לך דיעה בענין. ובכן, מה דעתך"?

וסיפור נוסף: פעם, באמצע "פארברענגען" (התכנסות חסידית), העניק בוב לרבי הצהרה של כבוד לקראת יום הולדתו. הוא הדגיש כי ההצהרה מוגשת לרבי בשם כל תושבי ברונקס, יהודים ולא-יהודים כאחד. הרבי שאל אותו: "היכן נמצאת אשתך"? ואני ממקום מושבי ראיתי את בוב מצביע לעבר עזרת הנשים. הוא אמר לרבי שאני יושבת שם, מעבר לחלון הזכוכית.

בת ארבעים ושמונה הייתי, ולנו רק בת אחת: רחל שמה. רצינו מאוד ילד נוסף. פנינו לרופאה מומחה בתחום, והיא אמרה שהסיכויים שלי ללדת פחותים מ-5 אחוז. במשך התקופה בה דרשנו ברופאים וערכנו מחקרים שונים לא סיפרנו לאיש על רצוננו העז לחבוק ילד, אפילו לא להורינו. רק קיווינו והתפללנו שנזכה לכך.

בכל שנה, ביום "הושענא רבא" (היום האחרון של חג הסוכות), היינו באים אל הרבי כדי לקבל עוגת דבש מסורתית ולהתברך בשנה טובה ומתוקה. באותה שנה הגענו ישירות מלוויה בה השתתפנו. היתה זו הפעם הראשונה בה בתנו רחל לא באה עמנו.

אני ובעלי מביאים את בקי התינוקת אל הרבי.
אני ובעלי מביאים את בקי התינוקת אל הרבי.

לפתע, ללא כל הודעה מוקדמת, הביט בנו הרבי ובירך אותנו שנזכה תוך שנה ל"תוספת חדשה למשפחה". הייתי בהלם. כיצד הוא ידע על משאלתנו הכמוסה? מעולם לא סיפרנו לרבי או למזכיריו על כך. ברכה זו היוותה עבורי מקור עידוד רב. במשך השנה הבאה, ציירתי לעצמי פעמים רבות את המעמד בו קיבלנו את ברכתו המיוחדת של הרבי.

חג ההודיה האמריקני היה שש שבועות לאחר-מכן. ערכתי בדיקה ביתית לאבחון הריון והבדיקה הפכה כחולה. במילים אחרות: חיובית. אני זוכרת ששאלתי את בתי רחל והיא השיבה שהצבע הוא כחול. שאלתי אותה: "את בטוחה? זה לא לבן"? והיא השיבה בוודאות: "לא, אמא. זה כחול"!

פניתי מיד לבדיקה מקצועית אצל הרופא. בשל חג ההודיה, מרבית הרופאים היו בחופשה וניגשתי לבדיקה אצל רופא הילדים של בתי. הוא התקשר להודיע כי התוצאה חיובית... בוודאי יש כאן טעות, הוא הטעים. לא יתכן שאני בהריון! הוא המליץ לערוך בדיקה ביתית נוספת, וגם הפעם התוצאה היתה חיובית. להתרגשותי לא היו גבולות.

לאחר שנה, בגיל חמישים, ילדתי את בתי בנימינה – שם החיבה שלה הוא בקי – שנקראה על שם חמי בנימין, אדם מיוחד וצנוע.

ביום בו הלכתי לבית-הרפואה צלצל הטלפון. רחל שנשארה בבית הרימה את השפופרת, ועל הקו היה הרב יהודה קרינסקי, מזכירו של הרבי שהתקשר בפקודתו. "הכל בסדר עם אמא"? הוא שאל.

"אני חושבת שכן" השיבה רחל, "אמא הלכה לבית הרפואה, כנראה שהיא עומדת ללדת". התברר, כי בדיוק ברגע שהתקשר הרב קרינסקי בשם הרבי, ילדתי את בתי השניה!

כשבקי היתה בת כמה חדשים, נסענו לביקור השנתי אצל הרבי ב"הושענא רבא". התור השתרך לאורך כמה רחובות; אך החסידים תמיד היו נחמדים אלינו, ובדרך לא דרך מצאנו את עצמנו בראש התור.

בקי ואני.
בקי ואני.

החזקתי את התינוקת בידי, והרבי אמר: "אני רואה שהבאתם עמכם את התוספת החדשה למשפחה"... הרבי השתמש במילותיו שלו, שנה קודם לכן. השבתי לרבי כי ברצוני להודות לו על הילדה הנפלאה.

"זה לא אני" השיב הרבי, והחווה באצבעו כלפי מעלה.

כי כזה היה הרבי. תמיד הסיט את תשומת הלב ממנו והלאה.

אני זוכרת אירוע נוסף בו בוב הגיש הצהרה של כבוד לרבי, והילל אותו על פעולותיו. הרבי השיב מיד: "זה לא אני. זוהי התנועה".

הרבי התמקד תמיד בטובת האחר, ורגישותו לזולת לא ידעה גבולות. הוא לא עזב מעולם את ניו-יורק, אך ידע היטב מה מתרחש ברחבי העולם. ובזה היה כוחו. כאשר עמדת לפניו, חשת כאילו אתה הוא האדם היחיד בעולם. הוא לא שידר עליונות; להיפך, הוא שאף להוציא את הטוב שבך.

לרבי עצמו לא היה ילדים, אך הוא העניק ברכות לילדים לזוגות רבים. למעשה, אנו כולנו ילדיו.