משפט הפתיחה בנוסח הווידוי הוא: "...אין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך, ה' אלקינו ואלקי אבותינו, צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". על הנוסח הזה חוזרים כל-כך הרבה פעמים, עד שכבר לא שמים לב אליו. אבל בעצם יש כאן עניין תמוה: מה פירוש "אנחנו ואבותינו חטאנו"? דבר מובן וברור הוא שאני מכה על חטא ואומר: חטאתי, פשעתי, בגדתי; אבל איזו רשות יש לי לגרור לתוך זה גם את אבותיי? במקרה הטוב זו גסות רוח, ובמקרה הפחות טוב זו חוצפה גדולה, גם אם זה נכון.

אם נבדוק נראה שהעניין הזה נמצא לא רק בסידור התפילה, אלא גם בתורה, בדברי הווידוי הכתובים בספר ויקרא (כו, מ): "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם". וגם כאן נשאלת אותה שאלה עצמה: למה? מה פתאום?

בווידוי האישי אדם מכה על חטאים פרטיים קטנים, ובדרך כלל גם חוזר בתשובה רק על פכים קטנים. ב"על חטא", למשל, יש כחמישים סוגי עבירות, וכל אחד – אם יתאמץ קצת – יוכל למצוא שם משהו שיתאים לו. נוסף על זה יש במחזור ליום הכיפור עוד תפילות, שנותנות פירוט עוד יותר רב של עוונות. ואולם כל זה שייך לחלק האישי מאוד של חטאים פרטיים: החטאים שאותם אני עשיתי, אני בניתי ואני מטפח. בחלק הזה אין מקום להכניס את האבות, מה גם שבין כל העבירות הללו יש גם כאלה שאבותינו לא שערום בלבם.

עבירות לפי מנהג המקום

אבל זהו רק חלק קטן של העבירות. נוסף על זה יש סוג אחר של עבירות שאותן אני עובר אותם לא כעבירות אישיות שלי, אלא מפני שכך עושים בתוך מבנה החיים שבו אני נולדתי וגדלתי.

אסביר: לכל אדם, לכל משפחה ולכל קבוצה חברתית יש מכלול של מוסכמות. למשל: איך אנשים חיים? לאן הם יוצאים בשעות הפנאי? איך הם בונים את הבתים שלהם, את מסגרות החיים שלהם, את חיי הנישואין שלהם, את היחסים בינם לבין ילדיהם, בינם לבין הוריהם? באופן כללי, "כמו כולם" (ראה מאמרי "כמו כולם" שהתפרסם ברשפים). פה ושם יש אדם פרטי שיכול לומר: בנקודה זו וזו אני שונה קצת מקבוצת הייחוס שלי; אבל כרגיל, אנחנו עושים בדיוק מה ש"צריך לעשות": לחנך את הילדים, לשלוח את ההורים למושב זקנים, לחיות עם בני הזוג בלי שהשכנים יזעיקו את המשטרה...

או, אם נתבונן בזה מזווית שונה: מספר המצוות והעבירות שחנווני יכול לעשות בחנות ירקות פשוטה עולה לאין ערוך אל מספר המצוות והעבירות שיכול לעשות השוחט של קהילה פלונית; ולחילופין: מורה יכול, במלה אחת, להרוג ילד; ובגילאי העשרה אנשים עושים כל מיני דברים בגלל החבר'ה, אבל גם בגילאי שלושים, ארבעים וחמישים אנשים עושים דברים בגלל צירוף אחר של חבר'ה. כל אלה דברים שלעולם לא יגיעו לבית המשפט, משום שהם מצויים בתחום הנורמות. ויותר מזה: אף אחד לא יחוש בגללם תחושות אשם.

נוסף על זה, במדינה שלנו קיים גבול סמוי, אשר אם נולדתי בצדו האחד, אני דתי; ואם נולדתי בצדו האחר, אני לא דתי. למה אני כזה וכזה? מפני שככה נולדתי, מפני שככה גדלתי, מפני שזה מה שאני יודע. איך מתייחסים לערבים? קיבלתי מודל בשביל זה. איך מתנהגים עם הילדים? גם לזה קיבלתי מודל. איך חיים אנשים דתיים? גם כאן קיבלתי מודל, או שקניתי אותו מתוך ספרים.

בצורה חריפה יותר אפשר לומר, שלכל קבוצה בתוכנו יש "שולחן ערוך" פרטי. וב"שולחן הערוך" הפרטי הזה כתוב: הלכות אלו ואלו אינן נהוגות אצלנו; עבירות אלו ואלו אינן נחשבות אצלנו לעבירות; ויש עוד רשימה, בדרך-כלל הרבה יותר קצרה: דברים אלו ואלו נחשבים אצלנו למצוות. ה"שולחן ערוך" הגדול – למי יש כוח אליו? ומי בכלל מכיר אותו? למעשה, אנחנו חיים את ה"שולחן ערוך" הקטן, המשפחתי-החברתי שלי. ולכן, לא פעם כשבאים לבן אדם ואומרים לו: איך אתה עושה דבר כזה וכזה? והרי בסעיף פלוני בשולחן ערוך כתוב שזה אסור! – הוא תמה: אז מה אם זה כתוב אי-שם בשולחן ערוך? בשולחן ערוך כתובים המון דברים!

מצד מסוים, ה"שולחן ערוך" הוא כמו ספר פילולוגיה. פילולוגיה מודרנית זה לא מה שכתוב בספרי הלימוד, אלא מה שבני האדם ברחוב מדברים. אם אדם נכנס למסעדה ואומר למלצר "אני חפץ בכוס שכר", המלצר (אם בכלל יצליח להבין את הבקשה) מן הסתם יניח שמדובר בעולה חדש, וישאל: "מאיפה אתה בא, אדוני?" בדומה לכך, גם ב"שולחן ערוך" יש כל מיני דברים, שאם אדם פתאום רוצה לעשות אותם או להימנע מהם, שואלים אותו: במחילה, אדוני, מאיפה אתה בא? המנהג המקומי, מנהג הבית שלנו, מנהג החבורה שלנו, שלנו הוא לא כך.

וזה נכון ביחס לכל אורח החיים שלנו. אנחנו חיים – לפעמים במשך דורות – באופן מסוים, באורח חיים מסוים, שהוא שונה לחלוטין, ולפעמים גם מנוגד, למה שכתוב בספרים הקדושים ולאופן שבו נהגו אבות אבותינו. ניקח נקודה אחת לדוגמה: כיום כמעט כולנו נוהגים ללכת לעתים מזומנות לבתי קפה; אבל הליכה לבתי קפה היא הדבר הכי קרוב למה שמכונה בלשון חז"ל "יושב קרנות" – שבעיני אבותינו היה עניין מגונה ביותר! אז מה קרה כאן? מה שקרה הוא, שלא אני יצרתי את המבנה חברתי, האידאי או הסוציאלי שבו אני חי: אני פשוט חי בתוכו. ומפני שאני חי בתוכו, אני פטור מתחושת אשם.

לבדוק את העולם שבו אנו חיים

ברגע שאני אומר "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו" אני אומר, בעצם, שאני מוכן להתחיל בבדיקה הרבה יותר יסודית ועמוקה של חיי ושל הערכים שלי. אני אומר: עד עכשיו חייתי סוג מסוים של חיים, שאני תוצר שלהם. כעת, אם ברצוני לעשות תשובה, עלי לסקור לא רק את הפגמים והמומים והבעיות הפרטיים-האישיים שלי, אלא לערוך בדיקה כלל-תרבותית של כל מערך חיי: איפה אני חי? מהו העולם שלי? ואז בעיית התשובה מפסיקה להיות דיון על פרטים, והופכת להיות דיון הרבה יותר כללי.

עד כמה יכול אדם באמת לבדוק לא רק את עצמו, אלא גם את הנורמות האישיות, החברתיות והפוליטיות שבהן גדל? האם אפשר בכלל לעשות תשובה על חטאי אבותינו? האם יש לנו הנכונות לעבור מעבר לאותה שכבה של עבירות קטנוניות? והרי לא רק אנחנו מעורבים בדבר, אלא גם אבותינו, ידידינו, מנהיגינו!

לעשות תשובה על מכלול החיים זה קשה, משום שאדם יכול כך לגלות שכל חייו עד כה היו טעות קולוסאלית אחת. ובכל זאת אפשר לשנות. בדרך-כלל בני אדם לא שמים לב למה שאומרים להם; אבל לפעמים קורה שאדם שומע מילה ואחרי כמה שנים, בסתם יום של חול, פתאום הוא נזכר בזה, וזה לא נותן לו מנוח.

או אדם מביט החוצה מהחלון בפעם המי-יודע-כמה, ופתאום הוא רואה צוּפיות, והוא מסתכל איך שהן מתעופפות ושותות צוף, ולפתע עולה בלבו מחשבה: מה הדבר הזה אומר לי היום, עכשיו? אולי במקום ללכת לבנק אני צריך לשבת ולהתבונן בצופיות? אחר כך הוא חוזר אל הכל – הבית, העבודה, האישה – בצורה אחרת לגמרי.

אשמתי

ומשהו על הווידוי עצמו: ה"על חטא" שאנחנו אומרים כתוב בסידור, ואצל כולם הוא בערך באותו נוסח. יש כאלה שבוכים כשהם אומרים אותו, יש מי שמתכופף, יש מי שמתעטף בטלית, אבל בסך הכל אנחנו חיים טוב מאוד עם המלים הללו, מפני ששום דבר מזה לא באמת מתקיים. גם המכות שאנחנו נותנים לעצמנו על הלב הן יותר בגדר ליטופים מאשר מכות; עוד לא מצאתי רופא שיעיד על כך שאחרי יום הכיפורים הגיעו אליו אנשים עם חבורות בחזה.

ובכל זאת יש בווידוי מרכיב אחד, שלא קיים במישורים אחרים של החיים הפרטיים והציבוריים שלנו. לא פעם מתפרסמת ברבים ידיעה על עבירה שאדם מסוים עשה, ואותו אדם אומר: מעדתי, כשלתי. מה ההבדל בין "מעדתי" לבין ווידוי?

"מעדתי" זה כמו להחליק על קליפת בננה; זה נכון שזה לא נראה יפה, זה נכון ששברתי רגל, אולי גם הזקתי למישהו, אבל זה בסך הכל קליפת בננה. בווידוי, לעומת זאת, ישנו המושג – הקשה והלא פשוט – "אשמתי", "חטאתי". "אשמתי" יוצא מתחום המעשה, הכשל או תוצאות הכשל, ומגיע לרובד הרבה יותר עמוק. פירושו שאני מוכן לקבל על עצמי לא רק אחריות על מה שנעשה, אלא גם את ההרגשה שאני לא בסדר; ואני גם מוכן להודות בכך. ההודאה הזאת היא אחד הדברים הקשים ביותר, משום שפירושה הוא שאני, כאדם, לא בסדר.

בעולם יש מה שנקרא קליפה, מזיק, שד; ואחת הסיבות שהם מצליחים לגדול זה מפני שהבריות אינם מאמינים בקיומם (ספר שנכתב ע"י C.S. Lewis, בשם The Screwtape (סופר לא יהודי), שהוא הדרכות שנותן שד בכיר לשד זוטר. אחת ההנחיות שלו היא: עליך לספר לאיש שאתה מטפל בו, שלשדים יש קרניים וזנב. ולמה? כי אחרי שהוא יקבל את ההנחה הזאת, כשהוא יראה אותך הוא לעולם לא יאמין שאתה שד; הוא יחשוב שאתה אחד מהחבר'ה).

זה נכון בכל מישורי החיים: גם בפוליטיקה לאומית ובינלאומית, וגם כשאדם בינו לבין עצמו עומד על ממשות הרע. אותו רע, שכבר בגן הילדים "הסכמנו" שהוא אינו קיים, פועל בתוך החיים, בתוך החברה, בתוך המציאות הכלל-עולמית; אבל רק כשאני מודע לו, אני יכול גם להילחם בו.

כשאדם אומר "חטאתי" הוא, בעצם, אומר: קשרתי את עצמי אל הלא טוב – ולא משנה אם זה רע קטן או גדול – ואני חייב להילחם בזה. ובאמת, אחרי "אשמנו" בא "בגדנו", שפירושו: נתתי יד לאויב, לכוחות הרע. יש מי שמוכר לאויב נשק או סודות, ויש מי שמוכר לו חתיכות חיים, חלקים מהמחשבות שלו, מהדיבורים שלו, מהכתיבה שלו, מהעבודה שלו. "אשמנו" פירושו, אני חטאתי; ובמה חטאתי? בחטא של בגידה.

יום של שמחה

לבסוף, אנשים רבים מערבבים בין יום הכיפורים לבין תשעה באב, משום שעל פני השטח הם נראים דומים מאוד: בשני הימים אנחנו רעבים, נועלים אותן נעלי גומי וכו'. אבל מבחינת המהות יום הכיפורים הוא ההפך הגמור מתשעה באב.

תשעה באב הוא יום של מרירות ואבל, ואילו יום הכיפורים הוא חג שמח, היום השמח ביותר בשנה. זהו יום שבו הקב"ה – מטעם השמור עמו – לוקח, אם אפשר לומר כך, את כל הדיסק הישן שלנו, ומפרמט אותו מחדש. כל אחד מאתנו יודע בדיוק כמה ג'יגה של שטויות והבלים יכול אדם להכניס לדיסק הזה מדי יום; והנה בא הקב"ה ואומר: יש לי תכנית מחיקה לכל זה. זה היום שבו כל הזבל, כל המיותר, נזרק החוצה, ואני ברייה חדשה, כתינוק שנולד. מה יכול להיות יותר משמח מזה?

אכן, בזמן הגמרא יום הכיפורים היה יום של שמחה בפועל ממש. מאחר שהתפילה הייתה הרבה יותר קצרה, ולאנשים נשאר זמן פנוי, מה היו עושים? הבנות היו יוצאות לחולל בכרמים בבגדי לבן, והבחורים היו בוחרים לעצמם את הבחורות.

הגמרא, בסוף מסכת תענית, שואלת: בשלמא, ביום הכיפורים זה פשוט שעושים את זה, כי זה יום של שמחה ושירה; אבל למה עושים כך גם בט"ו באב? וחכמים מביאים שישה תירוצים, שאף אחד מהם אינו ממש מספק. אבל לכולם ברור שיום הכיפורים הוא יום של שמחה נקייה. וכיום שבו אדם בטוח שהקב"ה מחל וסלח לכל עוונותיו, זה בוודאי הזמן הטוב ביותר לבחור בן זוג; כי כאשר נפגשים שני אנשים נקיים, יש סיכוי שיצא מזה שידוך טוב.

ואולם יום הכיפורים הוא לא רק יום של שמחה: הוא גם יום של הרווחה, של ריפוי. כל אחד מכם בוודאי מכיר את ההרגשה הנפלאה, האושר הטהור הממלא אותנו כאשר כאב טורד ומציק נפסק פתאום ונעלם: פצע שנרפא, שן שנעקרת... האדם מרגיש שעכשיו הוא כבר לא צריך יותר כלום, והוא גם מרגיש שמעכשיו הוא צריך לפעול אחרת, להתנהג אחרת, לשיר שירים אחרים. בעבירות, כידוע, כולנו שותפים; אבל מסתבר שיש גם שמחה משותפת, שמחת הגאולה הכללית, הקתרזיס השלם, הכלל-לאומי והכלל-אנושי: המחילה, הסליחה, הכפרה והטהרה.

אך בתוך זה ישנו גם פרדוקס פילוסופי. במציאות, כפי שאנו מכירים אותה, יש סיבתיות, ולכאורה אי-אפשר להפוך את מהלך הזמן. החוק השני של התרמודינמיקה אומר, שמהלך הזמן הוא חד-כיווני, ומעשה שנעשה – נעשה; אדם יכול לקפוץ מן הקומה ה-21 של בניין, וכשהוא מגיע לקומה השלישית – להתחרט לגמרי על כל העניין; אבל אין כל דרך לשנות את זה.

עצם רעיון התשובה הוא, אפוא, פרדוקסאלי. שהרי תשובה משמעותה שיש דרך לא רק לשנות את מאזן הפלוסים והמינוסים, אלא גם למחוק את העבר. עניין מחיקת העבר חוזר גם הוא בתפילות יום הכיפורים. בתוך התפילה מובא הפסוק, "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך, שובה אלי כי גאלתיך". מה זה "מחיתי כעב"?

קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, למחוק כתם כך שלא יישאר אחר-כך שום סימן; אבל אם יש בשמים עננים כבדים, והרוח באה ומסיעה אותם, לא זו בלבד שאין עוד ענן: גם לא נשאר לענן כל סימן וזכר. כשהקב"ה אומר "שובה אלי כי גאלתיך" פירוש הדבר הוא: מחקתי את העבר, הכל סלוח, מחול ושכוח לך. העבירה שלך נמחקה כאילו לא הייתה מעולם; עכשיו יש לך היסטוריה חדשה.

העניין הזה, המנוגד למושגי הזמן והסיבתיות שלנו, הוא מהותו של יום הכיפורים. שהרי יום הכיפורים הוא "היום הקדוש", יום שונה, שעליו נאמר: "אל יחד בימי שנה" (איוב ג, א), יום שאינו קשור לרצף הרגיל של זמן ומקום, יום שאינו יום; ומשום שהוא לא במסגרת הזמן, הכל יכול לקרות בו, הכל יכול להשתנות בו.

בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש העניין הזה מצוי בצורה הכי בולטת: היה הכהן הגדול נכנס, ביום שאינו יום, לבית קודש הקודשים, שלפי כל ההגדרות הוא מקום שאינו מקום. ושם, בדיוק שם, נמצאת נקודת הסליחה, המחילה והכפרה.

אמנם כיום בית המקדש איננו נמצא, אבל יום הכיפורים נמצא; ומה שעוד יותר מנחם ומעודד – הקב"ה נמצא.

(נאמר במוצאי שבת שובה תשס"ג, בית הכנסת ניצנים, ירושלים)