"עשרת ימי תשובה" המתחילים בראש השנה ומסתיימים ביום כיפור מאופיינים בהוספה בשלושה שטחים עיקריים: תשובה, תפילה וצדקה, שמתורגמים לאנגלית כ- repentance, prayer ו- charity.

הרבי מליובאוויטש מציין, ששלוש המילים הנ"ל באנגלית אינן מעבירות נכון את המשמעות האמיתית של שלוש הפעולות הנזכרות. ולא זו בלבד, אלא ששלוש המילים באנגלית מייצגות אידיאלים ומושגים שבמובנים רבים הם למעשה ההיפך ממשמעותן האמיתית בהשקפתו וניסיונו של היהודי.

השיבה לעצמי

"Repentance" פירושו חרטה ופסילת העבר. החוזר בתשובה הוא אחד שפתח דף חדש בחייו, שעזב את מצב החטא הקודם שבו היה שרוי. פירוש המילה תשובה, לעומת זאת, הוא "חזרה".

בעל תשובה הוא אדם שמגלה מחדש את עברו. "repentance" הוא מונח מתאים להשקפת עולם שרואה את האדם כרע מיסודו, וכך מייחסת את מגרעותיו ומעשיו הנלוזים למשהו הטבוע באופי האנושי. באותו אופן, החוזר בתשובה הוא אדם שמצליח לשנות את עצמו בכך שהוא מתגבר ומתחרט על השלילי שבעצמו; הוא פוסל את עברו, עוזב את מצבו המקורי למצב קיומי טהור וקדוש יותר. התורה, לעומת זאת, רואה את המציאות במונחים אחרים לגמרי. נשמתו של אדם היא במקורה, ביסודה ובטבעה טובה. שאדם יתנהג לא טוב זה ליקוי, מאורע שלגמרי אינו מתאים לעצמי האמיתי שלו. אדם חוטא רק כאשר הרצון הפנימי שלו מדוכא ומעוות; זוהי פעולה בלתי הגיונית הנובעת ממצב שכלי, רגשי ורוחני של בלבול. לעשות תשובה זה להגיע שוב אל השכל, לחזור לרצון המשוכלל ביותר שלנו ולבנות אותו מחדש כריבון על חיינו.

"חרטה" מצריכה שינוי דרסטי בעצמי, שמעטים יכולים לשאוף להשיגו. אך אף אדם אינו במצב כה חמור שאינו יכול לעשות תשובה. אחרי הכל, תשובה היא שיבה לאני האמיתי של האדם.

מפה נובע הבדל חשוב אחר: בעוד ש"חרטה" היא מרשם לחוטאים, התשובה היא קבוע בחייו של כל אדם. על אף שהתשובה היא הדרך לתקן את חטאי העבר, זה לא מגדיר את תפקידה. האדם הכי מוסרי וישר צריך גם באופן קבוע לעשות תשובה: תמיד להתעמק אל תוך רבדים עמוקים יותר של העצמי ולנסות להשיבם לעצמו, תמיד לרצות לממש פוטנציאל עוד יותר נשגב של הנשמה.

הלב המתרומם

"Prayer" ותפילה זורמים בכיוונים שונים: Prayer זו תנועה "מלמעלה למטה", בעוד שתפילה זו תנועה "מלמטה למעלה".

ההבדל הכיווני ביניהם משקף הבדלים בסיסיים לגבי משמעותן של שתי המילים הללו. להתפלל במובן של pray פירושו להפציר, להתחנן למה שחסר לנו. במילים אחרות, יש משהו שאתה זקוק לו או רוצה בו ואינך יכול להשיגו בעצמך, ויש מישהו אחר, עשיר יותר, חכם יותר, כוחני יותר – שיכול למלא את בקשתך. אז אתה פונה אליו ומבקש לקבל מלמעלה את אותו דבר שהוא מעבר להשגתך. יוצא מכך, שמי שלא חסר לו שום דבר לא צריך להתפלל.

התרגום המילולי של המילה העברית 'תפילה' הוא: חיבור רגשי. תפילה היא חתירתנו לרענון החיבור שלנו אל הקב"ה. כל נשמה היא מיסודה קשורה עם הקב"ה, קשר שהיא שומרת עליו לאחר שנכנסה לגוף ותפסה קיום פיזי. אולם הצרכים והסחת הדעת הגשמיים שמגיעים יחד עם המצב הפיזי נוטים לערפל את ראייתנו, לעוות את סדר העדיפויות שלנו ולחבל בקשר שלנו עם בורא העולם ובהתחיבותנו לתכלית הבריאה. לכן, שלוש פעמים ביום, אנו עורכים מחדש את הפוקוס של חיינו. באמצעות התפילה אנו מתקשרים עם בוראנו כשאנו מבטאים ומגדילים את הקשר הנצחי אל המקור האלוקי.

בתפילה אנו גם מבקשים את צרכינו מהקב"ה. בעשותנו זאת, אנו מכירים בכך שחיינו הגשמיים אינם נפרדים מעצמותנו הרוחנית ואין אנו נבדלים ונפרדים מהקשר שלנו עם הקב"ה. ההיפך הוא הנכון. חיינו הגשמיים מתדלקים ומגבירים את הקשר הזה: כאשר הם מנוצלים ומכוונים לפתח את העולם בהתאם לרצון ה', לא רק שהם לא מערפלים את הקשר הרגשי עם הקב"ה אלא הם המפתח להעצמה ולהעמקה של הקשר הזה.

לכן, להתפלל על הלחם היומי שלנו זה חלק אך לא מהותה של התפילה. תפילה היא הרבה יותר מביטוי לרצון להיות מקבל פסיבי של משהו שמוענק מלמעלה. זהו הזרם כלפי מעלה של הנשמה המתגעגעת לדבוק בבוראה, זרם הנושא עימו למעלה את האני הגשמי וצרכיו, ומעדן ומרומם אותם על ידי הפיכתם לחלק מן הקשר של הנשמה עם מקורה.

הבנקאי הישר

צדקה אינה זהה למונח באנגלית charity. שורש המילה צדקה הוא "צדק". מי שנותן צדקה charity הוא אכן אדם גדול: מתוך טוב ליבו הנדיב והרחמן הוא נותן חלק מכספו אותו הרוויח בזיעת אפיו לעני, לנשמה חסרת כל.

היהודי, לעומת זאת, יודע שהכסף אינו שלו. המשאבים שברשותו רק הופקדו בידיו, על סמך ההבנה שהוא ישתמש בהם למטרות ראויות. אם חברו היהודי זקוק לאוכל, והוא התברך באמצעים להאכיל אותו, אז הוא פשוט מעביר את הכסף בהתאם להוראות המפקיד. אם לא יעשה כן, תהיה זו הפרת אמונו של הקב"ה בו. לתת זה פשוט עניין של יושר וצדק בסיסי.