קורה לעיתים, במקומות בהם העולם לא הגיע לידי גיבוש, שהאדמה נחתכת, ונוצר שבר גיאולוגי. שבר גיאולוגי, בגלל היותו מקום לא מגובש, הוא מקום רגיש, מועד לפורענות, שתמיד קורים בו דברים חריגים, ולפעמים אף מסוכנים: רעידות אדמה מתרחשות בו, מעיינות חמים עשויים לפרוץ בו, וגם מפולות. אחד הדברים המאפיינים שברים גיאולוגיים הוא ריבוד של שכבות. כאשר חלק מן האדמה, המסודרת כרגיל בשכבות, עולה למעלה, והשכבות כבר לא מתאימות אחת לשניה – נוצר ריבוד שכבות. שכבה גבוהה נוגעת בשכבה, שלאמיתו של דבר הייתה צריכה להיות הרבה יותר נמוכה, אבל מפני שהכל נשבר, היא עלתה למעלה.
ירושלים מהווה מעין נקודת שבר כזו, בתוך העולמות, מכמה היבטים המאפיינים אותה. באופן נורמלי ותקין, העולם הזה והעולמות העליונים בנויים בשכבות. יש מקום מסוים לעולם הזה, ומקום גבוה יותר לעולם שמעליו, וכן הלאה, לאורך כל העולמות. אולם בירושלים מצויה נקודת שבר; בירושלים, במקום שיהיו אחד מעל השני, העולמות הגבוהים והנמוכים משיקים אחד עם השני.
בירושלים יש נקודת שבר, שבה השמים והארץ אינם מרובדים כראוי. במקום שהשמים יהיו למעלה והארץ למטה, כמו בכל מקום אחר, בירושלים השמים של כל העולם נוגעים ונמצאים באותו מישור בו נמצאת הארץ.
זוהי הסיבה לקדושתה המיוחדת של ירושלים, להיותה ה"מקום אשר יבחר ה'", מקומו של בית המקדש. לב לבו של השבר הזה, הנושא בתוכו את ההבדל הנורא, הגדול, שבין שמים לארץ, מתגלה בקודש הקדשים. קודש הקדשים, כפי המתואר בדברי חז"ל, הוא מקום שאינו מן המידה – "מקום ארון וכרובים אינו מן המידה" – הוא איננו שייך לגדרים ולמידות של העולם הנורמלי. בבית המקדש העולם העליון צומח בשווה עם העולם התחתון, משום שזוהי ירושלים, המקום אשר יבחר ה'.
קודש הקדשים הוא כאמור, מרכזו של השבר הזה, ומסביב לו שוכנת העיר, שכן קו השבר הזה הוא מעגלי. ישנו המעגל של המקדש, והמעגל של הר הבית, והמעגל של כל העיר, ולבסוף המעגל של ארץ ישראל כולה - וכולם מתרכזים סביב הנקודה האחת, סביב המקום שבו עולם של מעלה ועולם של מטה נוגעים אחד בשני.
בגלל השבר הזה בעולמות, ירושלים, בדומה לשבר גיאולוגי, היא מקום שאיננו מגובש בצורה סופית, והכל יכול להתרחש בו. אף פעם אי אפשר לדעת מתי ואיפה יזרום העולם העליון לתוך העולם התחתון. הדברים נשפכים מדרגה אחת לדרגה שניה, מעולם אחד אל העולם השני. מאותה סיבה ירושלים היא גם המקום הכי מסוכן בעולם, בגשמיות וברוחניות. ירושלים היא המקום עם הכי הרבה משוגעים בעולם.
מסופר על האר"י הקדוש, (שנולד בירושלים, אבל לא גדל בה), שכשהוא חזר כאדם מבוגר ממצרים לירושלים, הוא אמר שהוא מפחד לחיות בירושלים, מפני שה' ציווה סביב את צריו, ויש בה כל־כך הרבה קליפות, שהוא מפחד להתעסק איתם. הוא פחד לגור בירושלים מפני שהמקום הזה כל־כך נוגע בתוך העולמות העליונים.
כל מה שקורה בירושלים מסוגל להרעיד עולם שלם, בגשמיות וברוחניות, בעקבות כל מאורע שמתרחש פה: מזיזים איזו אבן, מזיזים כל דבר אחר – עולם שלם רועד. מפני שזו נקודת שבר של העולמות, זה מקום שבו חתיכה שלמה של שמים צנחה לארץ, ובגלל שהיא נמצאת פה הכל רועד – זו ירושלים.
ירושלים היא שער השמים, אבל בניגוד למקום שבו היה יעקב אבינו, שבו השער היה בצורת סולם משופע, בירושלים הסולם הוא לא משופע, בירושלים אין סולם. בירושלים הולכים ישר אל תוך הקודש.
זוהי הסיבה לניסים שהיו קורים בבית המקדש: גפן של זהב שצומחים עליה פירות, לא הפילה אישה מריח בשר הקודש, לא הסריח מעולם בשר הקודש, עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, וכן הלאה. בגלל שהמקום כל כך אינטנסיבי, הכל גולש החוצה, ומאותה סיבה גם "עזאזל" ופתחו של גיהינום לא רחוקים ממנה.
הקדושה יורדת לא רק על ירושלים של מעלה, אלא גם על העיר בעצמה, על השמש שלה, על האבנים שלה, על הקוצים שלה ועל הפושטקים שלה. האבנים של ירושלים הן אחרות; הקוצים שלה - הם כולם של זהב; הפושטקים שלה – כל אחד מהם הוא אבן חן; כשהם הולכים פה בפאבים לא רואים את זה, אבל כשהם הולכים כמו שהם צריכים ללכת, ובלי שום העויות – אפשר לראות את זה.
יש ערים שמבחינת המראה החיצוני הן מרהיבות, אבל אף עיר היא לא יפה כמו ירושלים. איך זה קורה? מה נותן לירושלים את האור שלה? העניין של ירושלים, המהות של המקום, הוא רוחניות. היופי של ירושלים, השמש שלה, האור שלה, ואפילו כל מיני דברים אחרים שיש בה, הם כאלה בגלל הפנימיות שלה.
אפשר לתאר את זה כמו מכל גדול של יין שעולה על גדותיו, וכשמזיזים אותו נשפכות טיפות של יין מסביב. השיריים של פנימיות ירושלים, הטיפות שנופלות מהקדושה שלה, הם נותנים לה את היופי שלה, את החן שלה ואת האנשים שלה. ובגלל שכל אחד מן השיריים הללו הוא אור גדול, ביחד הם מצטרפים ליצור משהו גדול. כמו בעניין קרני ההוד של משה רבנו. כתוב במדרש שכשהקדוש ברוך הוא כתב את התורה, הוא ניגב את הקולמוס בשערותיו של משה רבנו, ומזה קרן עור פניו, עד כדי כך שאי אפשר היה להסתכל בו. ובאותה מידה, הפירורים, השיריים הקטנים שנופלים, הם אלה שעושים את ירושלים בגשמיות. כנראה שהאבנים מדברות לאנשים, וזה עושה איזשהו דבר.
בירושלים אין כמעט בניינים שמדהימים ביופיים, כשמסתכלים על בניינים בודדים, ואין כמעט רחוב אחד בירושלים שמושך את העין ואפשר להגיד עליו שהוא יפה, לא ברחובות של העשירים ולא בשל העניים. אבל כשמסתכלים על העיר כמכלול, אין דבר יפה יותר – המכלול יוצר את השלמות. הרבה אנשים שבאו מכל מיני מקומות אחרים בעולם מודים בכך.
כשדבר הוא באמת יפה, הפגמים שלו לא מפחיתים מהיופי הגדול, אלא להפך, הם מוסיפים לו תוספת חן. דבר שבנוי כולו בשלמות, בלי פגמים, השלמות שלו מפסיקה להיות יפה. גם הדברים הלא יפים מצטרפים כדי ליצור את ירושלים.
לוקח זמן עד ששכונה חדשה הופכת להיות חלק מירושלים, מפני שהיא צריכה להתעכל בתוך ירושלים, והאנשים צריכים זמן להתעכל ולהפוך לירושלמים. הם נכנסים בתור תל־אביבים, חיפאים, אמריקנים, ואחרי זמן, ירושלים נוסכת עליהם אור. כמו שאומרים שמי שנכנס לחנותו של בשם, הבושם נדבק בו, בין שירצה בין שלא. אמנם לפעמים זה לוקח דור שלם, אבל בסוף הכל נבלע בתוך ירושלים, וזה מוסיף לגשמיות שלה, שהיא חלק מן המהות ומן הפנימיות שלה.
המקום הזה, הציר של העולם, הוא יחיד במינו, ולכן הוא נקרא "בבת העין". העין היא החלק היחיד בגוף, שבו העצב, האופטי במקרה זה, מגיע ישר פנימה. אישון העין הוא בעצם חור בתוך הגוף, חלל שחור, ודרכו מגיע הרושם מן החוץ ישר אל המוח. במקומות אחרים בגוף הרשמים עוברים סינון ועיבוד, ואילו בעין הם נכנסים ישר פנימה. האישון מקשר בין המוח לבין העולם החיצוני. ולכן כמו שכתוב בפסוק "יצרנהו כאישון עינו", צריך לשמור על הנקודה הזו. ירושלים היא בבת העין, היא הנקודה הרגישה ביותר בעולם.
כל דבר בדרכו אל הקודש פנימה, צריך לעבור מן הגשמיות אל הרוחניות, ובירושלים נמצא השער. ירושלים היא חבל הכסף, שקושר את העולם עם השכינה. דבר זה מבוטא בתפילת שלמה המלך, שבה נאמר שבכל מקום שיהיה אדם בעולם – "והתפללו אליך דרך העיר הזאת". כל התפילות צריכות לבוא לירושלים, ורק דרך שם הן עולות.
העובדה שיש יום שמיוחד לכבודה של ירושלים – זה מגיע לה.
מגיע לירושלים שיחגגו לכבודה יום מיוחד – יום ירושלים. צריך להיות יום אחד שאותו אני עושה לכבודה של חבצלת השרון, שושנת העמקים. יפה הוא לנו שאנחנו זוכים, בטעות או שלא בטעות, לעשות יום חג לכבוד ירושלים. לא על צערה, אפילו לא על יופייה, אלא פשוט לכבודה. אנחנו עושים חגיגה לכבוד המקום הנבחר, מפני שהוא מקום מיוחד. הוא נקודת החיבור בין העולמות – בו נמצאת אבן השתיה, ממנו נשתת כל העולם. המדרשים אומרים שמכאן בא העפר שממנו נוצר אדם הראשון.
עפרו של אדם הראשון, שהוא בעצם הראשית, הוא נקודת החיבור בין העולמות. מירושלים העולם צומח. יכול להיות שבדורות ראשונים לא זכינו לזה, ולא ידענו שאפשר להלל ולשמוח על ירושלים סתם ככה, אפילו בעלבונה, אפילו בירידתה. מפני שאחרי כל העלבונות ואחרי כל ההשפלות, אי אפשר לנשל אותה מייחודה. היא עיר מלוכה, היא אמה של מלכות. היא יכולה להיות גולה וסורה, אבל בכל זאת דמתה לתמר, היא המקום שלנו. את זה אי אפשר לקחת ממנה, גם כשהיא בשאול תחתיות, היא עדיין מקור הברכה. גם כאשר ירושלים מושפלת, וגם כאשר מנסים לכסות אותה בזוהמה – כמו שעשו במשך הדורות, וכמו שמנסים לעשות לה עכשיו, אי אפשר להוציא ממנה את המהות שלה.
יש את המתאבלים על ירושלים, אבל צריך להיות מהאוהבים אותה, מהנמנים על "כל אוהביה". אהבת ירושלים גם בפני עצמה, עם מה שהיא; אהבת ירושלים של מטה, עם השכונות שלה ועם החתולים שלה; על הגדרות ועל האבנים, על המשוגעים שלה ועל הבטלנים שלה. צריך לאהוב אותה מפני שהיא לא רק בית, אלא מפני שאין עוד מקום כמוה. ועל אלו אנו עושים חגיגה, לכבודה של ירושלים.
הדברים נדפסו בעלון "קרוב אליך"
כתוב תגובה