שאלה:

יש לי שאלה שתמיד חפשתי עליה תשובה. לפי המסורת, אנו אומרים בסוף ליל הסדר את הבקשה "לשנה הבאה בירושלים!". אז מה קורה אם אני גר בירושלים? האם לומר "לשנה הזו בירושלים!" פשוט לדלג על זה?

תשובה:

אתה יכול להיות במרחק קילומטרים מירושלים, אפילו אם אתה גר שם. לעומת זאת, אתה יכול להיות בצד השני של העולם אבל מאד קרוב לירושלים. משום שירושלים היא יותר מאשר מיקום גיאוגרפי. ירושלים היא אידיאל שעל השגתו אנו נאבקים.

את הסיפור היהודי ניתן לסכם כמסע ארוך ממצרים לירושלים. מעבר להיותם אתרים גיאוגרפיים, מצרים וירושלים מסמלות שני מצבים רוחניים הפוכים. המסע הזה הוא מסע רוחני רב-תלאות. הן כאומה והן כיחידים, תמיד חיינו את עבדות מצרים וצעדנו לקראת החופש בארץ המובטחת. אם ננתח את מצרים הפסיכולוגית ואת ירושלים הפנימית שלנו, נראה שאנו עדיין פוסעים בין שתי נקודות אלה.

המילה מִצרים יש לה אותו שורש כמו למילה מְצָרִים שמשמעה הגבלות, מכשולים. היא מייצגת מצב שבו נשמותינו לכודות בתוך גופינו, משועבדות לרצונות חומריים וקשורות למגבלות פיזיות. זהו עולם שבו צדק וקדושה מוחזקים כבני ערובה לשחיתות ואנוכיות.

ירושלים פירושה "עיר של שלום" – מקום של שלום בין הגוף והנשמה, בין שמים וארץ, בין האידיאל לבין המציאות. כאשר גופנו אינו מהווה כלא עבור הנשמה ,אלא כלי להתבטאותה של הנשמה; כאשר אנו חיים את חיינו על פי האידיאלים שלנו ולא על פי תאוותינו; כאשר העולם מעריך טוב לב ונדיבות ולא רווח אגואיסטי, או אז זהו הסימן שאנו בירושלים, שאנו בשלום עם עצמנו ועם העולם.

דמיין לעצמך שאתה יושב במכונית ותקוע בפקק תנועה גדול. אתה מאחר לפגישה חשובה ואתה רואה שרכב אחר מנסה בכל מאודו להיכנס לנתיב שלך מרחוב צדדי. אתה עומד בפני ברירה: להיות נחמד ולתת לו להיכנס, או להישאר עסוק עם צרכיך האישיים הלוחצים ולהמשיך לנהוג.

אם לא תיתן למכונית ההיא להיכנס, כשאתה מצדיק זאת בהיותך מאחר לפגישה, אזי אתה עדיין במצרים. האנוכיות שלך גוברת על טוב לבך.

אם תתגבר על דאגתך לצרכיך שלך ותיתן למכונית להיכנס, סימן שזה עתה עזבת את מצרים. נתת לטוב הפנימי הטבוע בך לגבור על האגואיזם האינסטינקטיבי שלך. יצאת ממצרים, אבל עוד לא הגעת לירושלים.

בירושלים, היית אוטומטית נותן לרכב להיכנס לנתיב ולהשתלב בתנועה. פגישתך החשובה היתה מתגמדת למשהו חסר חשיבות בהשוואה להזדמנות לעשות טובה לאדם אחר. לא תצטרך לכבוש את טבעך האנוכי; טבעך יהיה עצמו נחמד ונטול אנוכיות. לא יהיה צורך בקרב כדי לעשות משהו טוב בעיר של שלום פנימי; זה יבוא באופן טבעי. אינני יודע מהו המצב לגביך, אבל אני עדיין לא שם.

העם היהודי נולד במצרים, תחת עבדות. אך נאמר להם שבצד השני של המדבר הענקי מונח הגורל שלהם, הארץ המובטחת שלהם. כאשר אבותינו יצאו ממצרים – לפני 3317 שנה וכמה שבועות – הם עשו את צעדיהם הראשונים במסע הארוך לירושלים. מאז, כל דור דחף קדימה לאורך הדרך לירושלים. המסע ממשיך איתנו. אולם עדיין לא הגענו לשם. אפילו אם אתה גר בעיר הנקראת ירושלים, כל זמן שהסבל, אי הצדק ואי הקדושה, עדיין קיימים בעולם, עדיין לא הגענו אל הארץ המובטחת. כל זמן שאנו נשארים עבדים לאינסטינקטים השליליים שלנו ולרצונות האנוכיים, אנו עדיין נאבקים על מנת לעזוב באמת את מצרים.

כאשר אנו ישובים בליל הסדר, אנו שמים לב שעוד שנה עברה ועדיין נשאר לנו להשלים את המסע. אבל אנו מתקרבים לשם. כל שנה אנו קרובים יותר מאשר היינו שנה לפני כן. התקדמנו עוד מספר צעדים בצעדת החופש המשתרעת על פני דורות.

אולי השנה, מאמצינו לשפר את עצמנו ואת עולמנו יביאו להגשמת המילים בהגדה של פסח: "השנה אנו כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל. השנה אנו עבדים, לשנה הבאה בני חורין".

לשנה הבאה בירושלים... פשוטו כמשמעו.