האמונה אינה העדר היגיון; היא מיומנות בפני עצמה, שכאשר מטפחים אותה, היא מאפשרת לנו לחוות את המוחלט, האחד והיחיד. - הרבי

סופר שבא לפגוש את הרבי טען שנראה שאנשים רבים אינם מאמינים. הרבי לא הסכים איתו. "אנשים הם מאמינים מטבעם. ייתכן שיהיו להם ספקות, אולם הפקפוק באלוקים הוא הסימן הראשון לכך שמאמינים במשהו. אפילו כדי לפקפק באלוקים מוכרחת להיות איזושהי קבלה שלו".

"אבל אם הם מאמינים, מדוע אינם פועלים לפי אמונתם?" שאל הסופר.

"הם מפחדים מפני אמונתם", השיב הרבי. "הם מפחדים מפני הדרישות שאמונתם עשויה להטיל עליהם, שיהיה עליהם לוותר על מעט מהנוחיות שלהם, או להתפשר על כמה מהרעיונות שלהם. הם מפחדים לשנות את חייהם".

אמונה לכולם?

אנשים רבים אינם רואים באמונה יכולת אנושית בסיסית; הם רואים אותה יותר כהעדר היגיון. אחרים ציניים אף יותר, וטוענים שהאמונה היא סימן לחולשה, משהו שנזקקים לו כשכל השאר מכזיב. בעבר, כך טוענת החשיבה הזאת, היתה האמונה כורח משום שלא היה לאדם מדע שיסייע לו להסביר את חוקי הטבע. אולם לנוכח ההיגיון וכל הישגיו המבריקים של האדם, נגמלנו מהצורך באמונה. וכי אין האמונה בסך-הכול יצירת דמיוננו שמאפשרת לנו להתמודד עם נושאים שאין אנו מסוגלים להבין?

ואף-על-פי-כן אנחנו רואים שאנשים מטבעם מאמינים במשהו גדול מהם. ההרגשה הזאת נמצאת בתוך כולנו: עלינו רק לדעת איך לגשת אליה. אולם כיצד מטפחים אנו את האמונה? האם אין זה משהו שיש לך או אין לך?

כולנו נולדים עם אמונה, ובפרט בני ישראל, הנקראים, "מאמינים בני מאמינים". אין היא נקנית ואף אינה נלמדת: היא המצב הטבעי ביותר שלנו. לילד קטן למשל, יש אמונה טבעית.

אולם ככל שהוא מתבגר הוא מקבל פחות ופחות דברים כפשוטם. האם פירוש הדבר שהוא מאבד מאמונתו? לא, אלא שההיגיון מערפל את אמונתו. לא רק זה, אלא כשהוא מתבגר, הוא מבין שכל הזמן ניצלו את אמונתו לרעה. לאחר שנים שבהן הוא מתנסה בצביעות ובשקרים, הוא לומד לא לבטוח באמונותיו הפנימיות. על מנת להגן על עצמו הוא מתחיל להשתמש רק בהיגיון כדי לעבד את רעיונותיו וכדי לבסס את מערכת הערכים שלו.

איננו יכולים להרשות להיגיון להחריש את הקול הפנימי האומר לנו את מה שאנחנו יודעים בכל סיב של הווייתנו שהוא אמת. עלינו ללמוד לטפח את אמונתנו הטבעית.

כיצד באים לאמונה אמיתית?

האמונה האמיתית כוללת לא רק אמון באלוקים, אלא ביטחון שאלוקים תמיד עושה את מה שטוב וצודק. אמונה אמיתית אינה מתערערת גם אם הדברים אינם מסתדרים בדיוק כמו שהיינו רוצים. כן, ייתכן שיהיו לנו ספקות. כן, אנו עשויים להתעצב בשל המחסור והסבל בעולם. כן, אנחנו עשויים לרצות להתעמת עם אלוקים על שהוא מרשה שתהיינה טרגדיות. אבל נטישת האמונה באלוקים פירושה שאנחנו מסכנים את עצמנו. כאשר אנחנו עדים לסבל שנגרם מידיהם של אנשים אחרים עלינו לכוון את כעסנו למקום שאליו הוא שייך - אל האדם. אם מלחמה והשמדת עם מלמדים אותנו משהו, הם מלמדים אותנו שאמונתנו באדם עשויה להיות שלא במקומה, אולם לעולם לא אמונתו באלוקים.

האם האמונה באלוקים נאיבית?

בימינו עדיין יש אנשים רבים שמתקשים להאמין באלוקים, ושאלות רבות מטרידות אותם. האם הספקנות הזאת בריאה היא או לא? האם זה חיפוש אמיתי אחר האמת או הצדקה להתנהגות המשרתת את האינטרס העצמי?

לאחדים מאיתנו עשוי הצעד הראשון לגלות אם אנחנו אכן מוכנים להקשיב ולצמוח, אם אנחנו נכונים לקבל על עצמנו את האחריות שבאמונה. הצעד הבא הוא התמודדות עם הספקות הנוגעים לקיומו של אלוקים.

אחר-כך עלינו להניח לכלים הפנימיים הנשגבים שלנו לדבר. אנחנו יודעים שיש אלוקים ממש כפי שאנו יודעים שיש נשמה - לא משום שאנחנו יכולים לראות אותה או לנגוע בה, אלא משום שאנחנו יכולים להרגיש אותה. אנחנו מרגישים את השפעותיה של הנשמה. אנחנו חשים ברעב שלה למשמעות, בצמא שלה לידע, ואנחנו מרגישים את הסיפוק שלה כאשר אנו מזינים אותה. באופן דומה אנחנו מרגישים מורמים כאשר שט אלוקים בחיינו. אנו מרגישים תכלית וכיוון; אנחנו מרגישים שיש משמעות בכל מה שאנו עושים.

הפסיקו לרגע אחד את מה שאתם עושים. הניחו למוח שלכם להיות שקט, והניחו לעצמכם לשמוע את קול הדממה הדקה של אלוקים. כאשר תשתחררו ממגבלות חיי החומר, תבינו שאמונתכם קרובה לפני השטח הרבה יותר ממה שחשבתם.