משה מפרט דינים שונים: ירושה, אחריות ההורים כלפי ילדיהם, השבת אבידה, עזרה לזולת ודינים הקשורים בלבוש.
משמעותה הפנימית של הוראה זו היא שלגברים ולנשים ייעודים א-לוהיים שונים בעולם, ועל כל אחד מן המינים לממשם בהתאם לטבעו. כידוע, בכל גבר קיימות גם תכונות נשיות, ובכל אישה קיימות גם תכונות גבריות; אמנם המין הביולוגי קובע איזה צד צריך להיות דומיננטי, והתכחשות להכרעה זו כמוה כהתכחשות לייעודם הא-לוהי של הגבר/האישה.
נדמה שבעולם המודרני תופעת 'כלי גבר על אישה' רווחת יותר מן התופעה ההפוכה. כלפי רוח זו יוצאת התורה באמירה בדבר מהותו של 'שוויון הזכויות', וקובעת ששוויון זכויות אמיתי הוא הזכות להגשים את מלוא הפוטנציאל הא-לוהי הגלום בנו ללא תלות בשיקולים חיצוניים של לחץ חברתי. כאשר אישה חושבת בטעות שבמסגרת מאבקה לשוויון זכויות עליה להתנהג כמו גבר או לחזר אחר קריירה גברית, היא מחזקת בלא יודעין את הדעה שנשים נחותות במהותן מגברים, וכי ערכן העצמי יעלה באם יתחרו עם הגברים בתחומי החיים האופייניים להם. התורה רואה זאת כעלבון למעמד האישה. במקום זאת, היא מעודדת נשים לפתח את תכונותיהן הייחודיות ובכך לתרום את החלק המיוחד להן בתיקון העולם ובהחשת הגאולה השלמה.
(על פי התוועדויות תשמ"ב ג, עמ' 1661-1660; התוועדויות תשמ"ה א, עמ' 129-128)
הוסיפו תגובה