משה מורה לעם ישראל למחות כל זכר לעבודת האלילים בארץ ישראל. לאחר מכן הוא מורה להם לייסד מוקד עבודת קרבנות מרכזי (העתיד להפוך לבית המקדש בירושלים). בהמשך הוא מלמד שעל אף שדם הקרבנות קרב על גבי המזבח, אין בני ישראל רשאים לאוכלו כלל.
כיוון שדם הבהמה מגלם את חיוניותה, היה ניתן לחשוב שאכילת הדם על מנת להשתמש בחיות שבו בקדושה ולתקן את העולם החומרי תהיה ראויה לשבח. אמנם, עלינו להבחין בין הבשר לבין הדם. הבשר מסמל את העולם החומרי, שביכולתנו ליהנות ממנו בקדושה; הדם, לעומת זאת, מסמל את שמחת החיים והתלהבות החיים, שלא ניתן ליהנות מהן בפני עצמן, שכן לא ניתן ליהנות מההנאה עצמה בקדושה וללא מעורבות ה'אגו'.
לפיכך, הדם קרב על גבי המזבח כחלק מהקרבן, שכן אז הוא מכוון כולו אל הקדושה. עם זאת, אנו אסורים לשתף אותו בתהליך האכילה, המכוון לשימור והעצמת חיי הגוף. עלינו לשאוף לשמוח ולהתלהב רק מעניינים של קדושה, ולא מדברים גשמיים כשלעצמם.
(על פי לקוטי שיחות ד, עמ' 1110; יד, עמ' 51)
הוסיפו תגובה