יום רביעי: לא לנוח

לאחר שבירת הלוחות התחנן משה לה' שיסלח לעם ישראל. ה' נעתר לבקשתו, והורה לו להכין שני לוחות חדשים שעליהם ייחקקו מחדש עשרת הדיברות.

משה שבר את הלוחות הראשונים כאשר ירד מהר סיני וראה כי עם ישראל סוגד לעגל הזהב. שברי הלוחות נשמרו בארון עץ מיוחד, שהקדוש-ברוך-הוא הורה לחיילי ישראל לקחת עמם בצאתם לקרב.

הדבר מתמיה: הלוחות השבורים היוו עדות לנצח נצחים לחטא החמור של עשיית העגל. במה יכולה תזכורת זו של נקודת השפל הנמוכה ביותר בתולדות בני ישראל לעזור להם בשעת מלחמה?

התשובה היא שמשה שבר את הלוחות משום שברגע שהאותיות שחקק בהם ה' התעופפו ופרחו מהם, הקדוּשה שנותרה בהם הפכה להיות חסרת ערך. כיוון שהלוחות כבר עלו למעלה עצומה ברגע שה' בכבודו ובעצמו חקק אותם מתוך אבני הר סיני, מעלתם העכשווית - מול הדרגה שאליה הם כבר הגיעו - היתה נראית לפתע כלא-כלום.

הלקח שמלמדים אותנו שברי הלוחות הוא אפוא זה: ערכנו הנוכחי הוא לעולם לא מספק, תמיד אנחנו חייבים למדוד עצמנו כלפי הפוטנציאל הגלום בנו ולשאוף להגשימו.

באותו אופן, מטרת המלחמה בעממי כנען היתה להפוך את העפר והאבנים לארץ קדושה. ה' בחר בארץ ישראל כדי לשמש בית לעם היהודי, אך לא היה בכך די; היה צריך להוציא לפועל את מה שהיה גנוז בה בכוח, לממש את הפוטנציאל שלה.

כדי לזכור את הרעיון הזה, היו חיילי ישראל צריכים לקחת את שברי הלוחות איתם לשדה הקרב.

אף אנו צריכים ללמוד מכך: במקום לנוח על ההישגים הקודמים שלנו עלינו לשאוף לקיים את שליחותנו בעולם כאילו טרם עשינו דבר.

(על פי לקוטי שיחות יד עמ' 36-30)