כדוגמה לנכונות ה' לסלוח לבני ישראל על עבירותיהם, משחזר משה את תקרית חטא העגל ואת השתלשלות המאורעות שלאחריה.

לקחת אחריות
וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם: (דברים ט:יז)

משה כבר החזיק בידיו את שני לוחות הברית, ואם כן לא היה לו צורך לשוב ו"לתפוס" אותם כדי לשוברם. תפיסתם היתה, לפיכך, מחווה של בעלוּת: הוא רצה לקנות אותם לעצמו, על מנת לשאת במלוא האחריות על שבירתם.

אנו רואים כאן את מסירותו וביטולו של משה לבני ישראל. לא זו בלבד ששבר את הלוחות כדי לבטל את חלוּת הברית שזה עתה נחתמה ולמנוע את העונש הראוי לבני ישראל על הפרתה; לא זו בלבד שהיה מוכן להקריב את נפשו כדי שה' יסלח לעם ישראל; הוא גם נטל על עצמו את אשמת שבירת הלוחות, שהיו מעשה א-לוהים. עלינו לזכור שלמשה עצמו לא היתה שום מעורבות בחטא העגל, ואפילו לא אשמה פאסיבית של אי-מניעה, כיוון שהוא לא היה נוכח כלל בשעת ביצועו.

התנהגותו של משה צריכה לשמש דוגמה לכולנו, שכן כולנו מנהיגים במעגלי השפעה כאלה ואחרים - במשפחתנו, בין חברינו, כלפי שותפינו, עַמנו וכלל האנושות. על כולנו להיות נכונים להקריב כל מה שצריך - משאבינו, שמנו הטוב ואפילו את עצם חיינו - על מנת להבטיח את המשך קיומו של עם ישראל ואת הצלחת משימתו הא-לוהית להפוך את העולם-הזה למשכן לה'.

(על פי לקוטי שיחות לד עמ' 58-56)