ה' ממשיך לפרט את קרבנות השבת, ראשי החודשים והחגים. בהתייחסו לראש השנה הוא מתאר אותו כ"יום תרועה", יום המאופיין בתקיעת השופר.

התחדשות
וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ . . . יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם: (במדבר כט:א)

התחדשות שנתית הכרחית כדי להזרים 'דם' וחיוּת חדשים לחיים. אם אנו ממשיכים להתפתח רק בתוך תחומי מדרגת המודעות הנוכחית שלנו, ניוותר כבולים בגדריה וחיי עבודת ה' שלנו יהפכו לשגרתיים ומשעממים. ראש השנה הוא ההזדמנות לעשות 'קפיצה' למישור חדש של מודעות, שיעניק לנו השראה לשנה החדשה.

על מנת לבצע 'קפיצה' זו איננו יכולים לסמוך על מילות תפילותינו, משום שהמילים משקפות את גבולות הידע וההבנה שלנו בכל רגע נתון, והרי אנו מבקשים להתעלות מעליהם. לכן, על מנת לשבור את מחיצות ערוץ הביטוי המוגבל שלנו, אנו תוקעים בשופר. תרועת השופר פורצת אל מחוץ לתחום הביטוי המילולי ומשחזרת את החוויה התמימה והראשונית של נשמה חדשה הבאה לעולם, וכן של בני ישראל ברגע קבלת התורה בהר סיני (שם נשמע "קול שופר חזק מאוד"). השראה זו מפיחה חיים חדשים בעבודת ה' שלנו לשנה הקרובה.

(על פי ספר המאמרים מלוקט א, עמ' 426)