לאחר שנכשל במשימתו לקלל את בני ישראל, יעץ בלעם לבלק לשלוח את בנות מואב ומדיָן לפתות את היהודים ולהכשילם בחטאי העריות והעבודה הזרה. רבים נכשלו, והדבר עורר את חמת ה' והביא מגיפה על ישראל. משה עשה דין בחוטאים כדי להפסיק את המגיפה, אך לעומתו קם זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, שהאשים אותו בנשיאת אישה מדיינית (טענה חסרת שחר, שכן נישואי משה קדמו למתן התורה). זמרי אף הרהיב עוז והתייחד עם כזבי בת צור, אחת מנסיכות מדיין, לעיני כול. במבוכת הרגע נשתכחה הלכה מלבו של משה: "כל הבועל ארמית, קנאים פוגעים בו". תלמידו, פנחס בן אלעזר, זוכר את ההלכה והורג את זמרי וכזבי יחדיו. לאחר מכן מתפלל פנחס לה' שיפסיק את המגיפה, וה' נעתר לו. פנחס נולד לפני שאהרן ובניו זכו לכהונה ולא נחשב כהן בעצמו. ה' גומל לו על מעשיו וממנה אותו לכהן.
העובדה שפנחס היה צעיר בהרבה ממשה לא מנעה אותו מלפעול בנוכחותו, כאשר התחוור לו שההלכה נתעלמה ממנו. מעשהו מלמד אותנו שכאשר אנו רואים אנשים בעלי שיעור קומה תורני גבוה משלנו שותקים נוכח עוול כלשהו, אַל לנו לשים מחסום לפינו. כמו במקרה של פנחס, ייתכן שבהשגחה פרטית נתעלמה מהם באופן רגעי דרך התגובה הנכונה, וזאת כדי שדווקא אנשים כערכנו יזכו לעשות את המעשה הנכון. כאשר ההשגחה פותחת בפנינו פתח שכזה, ומזמנת לנו שעת כושר לתקן עוול במציאות, עלינו לנצל אותו במסירות נפש מוחלטת, כפי שעשה פנחס.
(על פי לקוטי שיחות ב, עמ' 342)
הוסיפו תגובה