משה מבקש כעת מממלכת מואב, השוכנת מזרחית לאדום, רשות לעבור דרך ארצה, אך גם הם מסרבים. לאחר מכן הולך אהרן לעולמו, והעם העמלקי תוקף את ישראל בפעם השנייה.
עמלק תקף את עם ישראל פעמיים: בדרך לקבלת התורה, ולפני כניסתם לארץ. גם עמלק הפנימי, קליפת הספקנות הקרירה שבתוכנו, תוקף אותנו בשני אופנים: ראשית, הוא מנסה לצנן את התלהבותנו ביחס לתורה, ובהרחבה: ביחס לכלל עבודת ה'. כל עוד אנו מקיימים את המצוות המעשיות אנו עלולים שלא לזהות את הנזק שהוא מחולל בתוכנו, אך בסופו של דבר - אם אין מתמודדים איתו - הוא עלול להסיר אותנו לגמרי מדרך התורה. ללא שמחה והתלהבות, סופנו לאבד עניין בתורה ולמצוא מפלט בעיסוקים גשמיים או רוחניים אחרים המעניקים סיפוק מיידי יותר.
אם עמלק הפנימי אינו מצליח לקרר אותנו מעבודת ה', הוא ינסה לתקוף אותנו בנקודה שבה אנו יורשים את ה'ארץ' - קרי: בתחום החיים הגשמיים. הוא יטען: "אין בעיה, תתנהג בקדושה כשאתה מתפלל ולומד תורה; אך כשאתה חוזר לעולם החול, תציית לחוקים שלי. שכח מעסקים הוגנים, כנות, מוסר ואחריות. שכח מהאמונה שה' נמצא בכל מקום ואתה זקוק לעזרתו.
התגובה הנכונה היחידה לעמלק היא מחייתו, וזאת על-ידי התחדשות מתמדת בעבודה רוחנית מלאת חיות והפיכת ה' לנוכח בכל חלקי חיינו.
(על פי לקוטי שיחות א, עמ' 213-208)
הוסיפו תגובה