ה' הורה למשה למנות שבעים זקנים שיעזרו לו בהנהגת העם. כשציפורה שמעה על כך היא ציינה באוזני מרים שהדבר יקשה על נשות הזקנים, שיצטרכו לפרוש מהן כפי שמשה פרש ממנה. מרים שוחחה על כך עם אהרן אחיה, וציינה בפניו שגם הם נביאים, עם זאת לא ראו צורך לפרוש מחיי האישות. ה' הקפיד על כבודו של משה, והעניש את מרים בצרעת, העונש המגיע על לשון הרע. בדבריו למרים ולאהרן הִבהיר להם שטענתם אינה תקפה לגבי אדם כמשה שחייב להיות מוכן לנבואה תמיד. משה התפלל לבריאותה של מרים, וה' קצב את עונשה והעמידו על שבעה ימים.
ענווה אינה חוסר הערכה עצמית. משה ידע היטב שהוא אדם יוצא מן הכלל שנבחר בידי ה' להוביל את עם ישראל ממצרים ולהביא אליהם את התורה. משמעותה של ענוותנותו היתה שהוא לא ייחס את מעלותיו לעצמו, אלא הניח שאילו אדם אחר היה ניחן בהן - היה גם הוא יכול להגיע למדרגה דומה, ואפילו גבוהה משלו.
לעתים קרובות אנשים סבורים שענווה היא התנהגות חיצונית, כאשר אדם מפחית מערך עצמו למראית עין כדי שלא ייתפס כגאוותן, אך בלבו הוא מחשיב את עצמו לא מעט. ענווה אמיתית אינה כזו, והיא נלמדת ממשה רבנו. עלינו להיות מודעים לגמרי לכל מעלותינו, אך עלינו לייחס מעלות אלו לקדוש-ברוך-הוא ולא לעצמנו. בדרך זו נוכל לכבד אנשים אחרים ולראותם באור חיובי, כמי שזכו אף הם לקבל תכונות נעלות מן ה'.
(על פי ספר המאמרים תש"י, עמ' 236)
הוסיפו תגובה