באורח נס, כיסו בני ישראל מרחק של שלושה ימי הליכה ביום אחד בלבד - כה גדול היה רצון ה' להביאם עד מהרה לארצם. לצער הלב, זמן קצר זה הספיק לבני ה"ערב רב" (גֵרים שנספחו על מחנה ישראל ביציאתם ממצרים) להפצת ספקות בעם בדבר הציות לחוקי ה'. הביטוי לכך ניתן בתלונות שנשמעו על המרחק הרב שעברו ביום אחד.

תיקון המרדנות
וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים וגו': (במדבר יא:א)

הנפש הבהמית שבנוּ מעלה ספקות והרהורי מרידה שונים מפעם לפעם, ועלינו להילחם בהם בכל דרך אפשרית - גם ב'אתכפיא', קרי: כפיית הדרך הנכונה על הנפש הממאנת. אמנם, ניצחון יציב ועמוק יותר ייפול בחלקנו אם נשכיל לחשוף את שורשו הקדוש של המרד: הנפש הבהמית מסרבת להסתפק במדרגת השגת הא-לוהות הנוכחית שלנו, ונרתעת מפני האפשרות שהדבקוּת בה' כפי שאנו חווים אותה כעת היא חזות הכול. המרידה היא דרך ביטוי נפולה לרגש החיובי, הפורץ בזעקתו: "אם אין בחיים של עבודת ה' יותר ממה שאני חווה כיום, אינני רוצה בהם!"

כשאנו מתבוננים היטב בביטויי מרדנות שונים - הן אלו האישיים, והן אלו שפקדו את ישראל במסעותיהם במדבר - הם מתגלים דווקא כקריאה נואשת להתקרב לה', לבסס עמו קשר מחודש שיהיה עמוק יותר מהקשר הנוכחי. את העוצמה האדירה הגלומה בזעקה זו עלינו לתעל, כך שתועיל במקום להזיק.

(מבוסס על ספר השיחות תשנ"א חלק ב, עמ' 610-598)