ככלל, הדינים הקשורים בחגי ישראל עתידים להישמר רק לאחר הכניסה לארץ, אולם היוצא מן הכלל הוא חג הפסח שעשו ישראל במדבר בשנה השנייה לצאתם ממצרים - ולכן ה' מורה עליו בציווי מיוחד בפרשתנו. התורה מספרת על קבוצת יהודים שהיו טמאים, ומשום כך נבצר מהם להקריב את קרבן הפסח יחד עם כלל ישראל. הטמאים התלוננו על כך, וכתוצאה התחדש דינו של פסח שני - י"ד באייר - מועד מאוחר עבור מי שלא הקריב את הפסח מסיבות שלא היו תלויות בו (טומאה או ריחוק מקום).

אף פעם לא מאוחר מדי
בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם . . . יַעֲשׂוּ אֹתוֹ וגו'ּ: (במדבר ט:יא)

השיעור הגדול שמלמד אותנו פסח שני הוא שאף פעם לא מאוחר מדי לתקן דברים שהתקלקלו או הוחמצו. אפילו אם נטמאנו מבחינה רוחנית או היינו רחוקים ממקומנו, ה' תמיד מעניק לנו הזדמנות לשנות את העבר ולהעמיד את הדברים על תיקונם. (על פי היום יום י"ד אייר)