בפרשות קודמות תוארו טקסי חניכתם של הכֹהנים בימי המילואים, וכעת מתוארת חניכתם של הלויים. תחילה, היה עליהם להיטהר, ולאחר מכן נדרשו להקריב קרבנות מסוימים. תקופת העבודה של הלויים היא מגיל שלושים ועד גיל חמישים, אולם כבר מגיל עשרים וחמש הם מתחילים לשרת יחד עם הלויים הבוגרים, כדי לרכוש מיומנות בעבודות השונות שיידרשו מהם בשנים הבאות.
הלויים היו אמונים על נשיאת המשכן וכליו בראש מחנה ישראל, בעת המסע המתמשך במדבר. משימה זו מסמלת את הארת אור הא-לוהות במחוזות השממה הצחיחה, הבלתי-מיושבת והמסוכנת של העולם-הזה, ויש בה גם לקח אישי:
סביבת החיים שלנו יכולה להידמות לעתים ל'מדבר' רוחני חשוך. יתרה מכך - אנו עצמנו עשויים לחוש כ'מדבר' שומם, הצמא לרוחניות. במצבים מעין אלו, עולה בנו השאלה: כיצד נוכל לשנות את עצמנו, ועל אחת כמה וכמה את העולם, אם זוהי הדרך שבה אנו חווים את חיינו?
שליחותם של הלויים יכולה לשמש מענה מעורר השראה. עבודתם של הלויים החלה בגיל מבוגר יחסית, אך למרות ההתחלה המאוחרת מצאו בתוכם את כל הכוחות הנדרשים לביצוע משימתם. מן הלויים נלמד שגם אנו איננו נשלחים לדרך בידיים ריקות. ה' מעניק לנו את הכוח להתחיל מהתחלה גם כשאנו מרגישים בלתי-כשירים לחלוטין. כל שעלינו לעשות, הוא לבקש את עזרתו.
(על פי לקוטי שיחות יג, 19-16)
הוסיפו תגובה