יעקב סיים לברך את בניו, והסתלק מן העולם. יוסף יצא בראש שיירה גדולה לכנען, כדי לקיים את מצוות יעקב ולקבור אותו בקבר המשפחה בחברון. כאשר שב למצרים המשיך יוסף לדאוג לאחיו. לפני מותו הזכיר למשפחתו את הבטחת הא-להים כי הם עתידים לשוב לארצם המובטחת.
הבחירה לסיים את ספר בראשית בנימה כה נוגה, עם מותו של יוסף וקבורתו במצרים, מפתיעה. אך במבט שני, סיום זה נושא בחובו מסר חיובי ובונה, המסכם את המסר של ספר בראשית כולו.
ספר בראשית מוקדש לסיפוריהם של אבותינו הקדושים. חייהם של שלושת האבות וארבע האימהות היו מסכת אחת של דבקוּת בקדוש-ברוך-הוא ובבשׂורתו לעולם, דבקות שעמדה מול הסתר הפנים הא-לוהי ויכלה לו. אנו, כמובן, נמצאים במדרגת מודעות א-לוהית נמוכה הרבה יותר; אך בהיותנו צאצאיהם זכינו לרשת משהו ממדרגתם הגבוהה, ובכוח ירושה זו אנו מסוגלים להגשים את השליחות הא-לוהית שייעד לנו הקדוש-ברוך-הוא: לרדת לעומק הגלות ואף לצאת מתוכה לגאולת עולמים. שליחות זו נפרסת לפנינו בחומש הבא, חומש שמות, שבו יורדים בני יעקב לעומק הגלות ולאחר מכן יוצאים ממנה, מקבלים את התורה ומתחילים את מסע עבודת ה' והכשרת המציאות להתגלותו.
כדי להאיר בנו את האור שנדרש לקיום שליחות קשה זו, חיו אבותינו את חייהם במצב של גלות. יעקב ובניו אמנם לא סבלו מקשיי השעבוד, אך עדיין היו שרויים בגלות מארץ הקודש. זאת כדי שהדורות הבאים אחריהם יוכלו לקבל השראה מן הדרך שבה שמרו על קדושתם וטהרתם בתוך הסביבה הזרה, וישרדו את חשכת הגלות העומדת לרדת עליהם.
חותמה של ירושה זו מקופל בפסוק האחרון של ספר בראשית: "וימת יוסף... ויישם בארון במצרים." אכן, גלות ואף קבורה באדמתה של ארץ זרה, אך עם זאת גם בשׂורה: כפי שארונו של יוסף ליווה את בני ישראל לכל אורך שעבודם במצרים ועד לצאתם, כך רוחו של יוסף מלווה אותנו בכל מסעותינו בעולם, מזכירה לנו כי ביכולתנו להתגבר על הגולה ולהפוך אותה לגאולה.
(על-פי לקוטי שיחות כה, עמ' 474 והלאה; ל, עמ' 249 והלאה)
הוסיפו תגובה