כשיעקב חש כי יומו קרב, קרא ליוסף והורה לו שלא יקבור אותו במצרים אלא בקבר אבותיו שבחברון. זאת מפני החשש שמא המצרים, שהתפעלו מן הנס שחולל בברכתו לפרעה, יהפכו את קברו למקום עבודת אלילים. מאוחר יותר, בעת מחלתו, הביא אליו יוסף את שני בניו, מנשה ואפרים, על מנת שיברכם. יעקב הפתיע את יוסף בכך שהכתיר את שני נכדיו לראשי שבטים, במעמד שווה לבניו שלו.
מדוע שני בניו של יוסף, שנולדו לו בארץ מצרים, עוד לפני ירידתו של יעקב, זכו להיתפס על-ידי יעקב כממשיכיו הנאמנים, כמו היו בניו? מדוע יעקב מחליט לברך דווקא את שני נכדיו אלה, ומעתה ייספרו כראשי שבטים בפני עצמם?
התשובה נרמזת בדברי יעקב – מנשה ואפרים "לי הם" אומר יעקב, משום שנולדו וגדלו בסביבה המצרית ולמרות זאת שמרו על מורשתם ואמונתם מבית סבא. שלמותו של יעקב אינה מתבטאת ביוסף, אשר היה צדיק שגלות מצרים לא השפיעה עליו. את הירידה האמיתית לגלות קיימו בניו שלא הכירו את סבם. עבורם הגלות כבר היתה אתגר משמעותי – ובכל זאת עמדו בו בהצלחה. בנכדים אלה מתבטאת השפעתו השלמה של יעקב לדורות. לפיכך, יעקב ראה אותם כממשיכים נאמנים של דרכו ממש כבניו שלו.
(על-פי לקוטי שיחות טו, עמ' 435)
הוסיפו תגובה