למרות הבטחת ה', אברהם ושרה עודם מצפים לזרע. ברצונה העז לזרז את הגשמת הברכה, ביקשה שרה מאברהם לשאת את הגר שפחתה ולהוליד ממנה בן. תקוותה היתה שבזכות מעשה זה תתעבר היא עצמה. הגר התעברה מיד, והדבר גרם לה להסיק שמעלתה הרוחנית גבוהה מזו של גבירתה. כאשר החלה ללעוג לה, דרשה שרה מאברהם שיגרש אותה מביתם. חז"ל מספרים שבשל אותו גירוש הפילה הגר את העוּבר שהיה ברחמה, אך בדרכה פגשה במלאך שהורה לה לשוב בהכנעה אל שרה והבטיח לה שבשל כך תזכה להרות בשנית. הגר צייתה, וכך נולד בנו הראשון של אברהם – ישמעאל. כעבור שלוש-עשרה שנים בישר ה' לאברהם שהגיעה השעה שבה ייוולד לו בן משרה אשתו, ולשם כך ציווה אותו תחילה למול את עצמו.
במישור הרוחני, ברית המילה עניינה הסרת "ערלת הלב" – שכבת האדישות והיהירות האוטמת את לבנו ואינה מניחה לנו ליצור קשר פנימי ואמיתי עם ה'. מילה רוחנית מתרחשת בשני שלבים: בראשון אנו מלים את לבנו באמצעות מעשינו שלנו, ככתוב: "ומלתם את ערלת לבבכם"; ובשני ה' מצטרף אלינו ומשלים את המלאכה, ככתוב "ומל ה' אלוקיך את לבבך". השלב השני, המחולל בנו תמורה עמוקה לאין־ערוך מקודמו, עתיד להופיע בנו בשלמות רק בימות המשיח.
חכמים מלמדים שאברהם אבינו השיג מדעתו את כל מצוות התורה ואף קיים אותן, וזאת אף שה' לא ציווה אותו לעשות זאת. רק את מצוות ברית המילה לא קיים, אלא המתין עד שיצטווה על כך במפורש מפי ה'. זאת מאחר שידע שרק כך, במצוות ה' ובהשתתפותו, תהיה המילה מושלמת בשני שלביה – האנושי והאלוקי.
ברית המילה היא המצווה היחידה החתומה בבשרנו. באמצעותה, כל אחד ואחת מישראל (גם הנשים, הנחשבות כמי ש"נולדו מהולות") מקושר באופן גופני ובלתי-הפיך עם הקדוש-ברוך-הוא. המילה מעניקה לנו את הכוח להתעלות מעל דחפינו הגשמיים ולגלות – לעצמנו ולעולם – את טבענו הא-לוהי.
(על פי תורה אור יג, א-ב. אגרת הקודש ד (קה, ב - קו, א))
הוסיפו תגובה