הלל לא כעס

הלל הזקן היה ידוע כאדם עניו שמעולם לא כעס.

מעשה בשני בני אדם שהתווכחו עם זה עם זה. אמרו: מי שיצליח להכעיס את הלל, יקבל ארבע מאות זוזים (שם המטבע שהיה נפוץ בזמן התלמוד). אמר אחד מהם: אני אצליח להכעיס אותו.

חיכה אותו אדם לערב שבת, לזמן בו הלל חפף את ראשו לכבוד שבת המלכה; הלך ועבר על פתח ביתו של הלל וקרא בקול: מי כאן הלל? מי כאן הלל?

הלל לא נבהל מהטון המזלזל, לבש את בגדיו ויצא לקראתו.

"בני, מה אתה מבקש"? הוא שאל אותו.

"יש לי שאלה לשאול" השיב אותו אדם.

"שאל בני, שאל!"

"מדוע לתינוקות שנולדים בבבל יש ראשים עגלגלים יותר משאר התינוקות"?

השיב הלל: "בני, שאלה גדולה שאלת. הסיבה לכך היא מפני שהמיילדות בבבל לא מומחיות דיין והדבר פוגע בצורת ראשיהם של התינוקות".

הלך האדם והלל שב לביתו להמשיך לחפוף את ראשו. זמן קצר לאחר-מכן הוא הופיע שוב בחצר הבית. "מי כאן הלל? מי כאן הלל?" הוא קרא.

שוב התלבש הלל ויצא לקראתו. "בני, מה אתה מבקש"? הוא אמר בקול רגוע. "שאלה יש לי לשאול" השיב האדם. "שאל בני, שאל!" אמר לו הלל.

"מדוע עיניהם של אלו שגרים במדינת תרמוד רכות"?

"בני, שאלה גדולה שאלת. התשובה היא מפני שהם גרים באיזור מדברי, והחול נכנס ופוגע בעיניהם".

שוב הלך האדם ושוב חזר הלל והמשיך לחפוף את ראשו, כשרגעים ספורים לאחר-מכן... נשמע קולו של האיש המקנטר. "מי כאן הלל, מי כאן הלל"? והלל לא כעס ולא התרגז, אלא יצא לקראתו ברוגע ושאל: "בני, מה אתה מבקש"?

המשיך האדם בשאלותיו המגוחכות. "מדוע רגליהם של בני אפריקה רחבות?"

"שאלה גדולה שאלת" הגיב הלל. "הם הולכים יחפים והדבר גורם לרגליהם להתרחב".

"יש לי עוד הרבה שאלות, אבל אני חושש שתכעס עליי" אמר האדם. התיישב הלל לפניו ואמר: "כל שאלות שיש לך לשאול – שאל!"

"האם אתה הלל, שקוראים לך נשיא ישראל?"

- "כן".

"אם כך, הלוואי ולא ירבו כמותך בישראל!"

תמה הלל על ה"איחול" המוזר. "בני, מפני מה?" הוא שאל.

סיפר לו האדם על ההימור ועל כך שהוא הפסיד ארבע מאות זוזים כי הלל הפגין אורך רוח ולא כעס.

השיב לו הלל: "הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז ועוד ארבע מאות זוז - והלל לא יקפיד".

(על-פי מסכת שבת דף ל. ראה במפרשים שם הסברים נוספים לדו-שיח בין הלל והאדם).