ההלכה אומרת ש"דינא דמלכותא דינא", ויש לכבד את חוקי המדינה. אלא שכלל זה תקף רק כל עוד חוקי המדינה אינם מתנגשים עם חוקי התורה. כיום, ברוב מדינות העולם החוק מחייב להתחשב ברגשות דתיים, גם כאשר הם מתגייסים לצבא. כך למשל אירע לאחרונה בארצות הברית, כאשר יהודי דתי התגייס לצבא, ומפקדיו דרשו ממנו להוריד את כיפתו בטענה שאין היא מתאימה למדים הצבאיים. החייל היהודי ערער על הוראת מפקדיו בפני בית המשפט, והשופטים פסקו שהצבא צריך להתגמש ולאפשר לו לחבוש כיפה במהלך שירותו הצבאי.
שונה הדבר היה בברית המועצות. צעיר שגוייס לצבא הסובייטי נאלץ להתנתק מכל חיי התורה והמצוות. הוא לא יכל להניח תפילין או לשמור שבת וימים טובים, והיה חייב לאכול את מאכלי הטריפה שהגישו במטבח הצבאי, ועוד. משום כך, צעירים דתיים מסרו את נפשם על כך, והשתדלו ככל יכולתם להשתמט מהגיוס הצבאי.
הרופאה איבנובה
כאשר הבחורים שלמדו אצלנו הגיעו לגיל גיוס, פעלנו בדרכים שונות על מנת להשיג עבורם תעודת שחרור מהצבא. האחראים על כך היו בעיקר ר' בנימין מלכובסקי ור' משיח חודיידטוב.
בזמנים קודמים, כמו בעת שאני הייתי צריך להתייצב לצבא, המצב היה קל יותר. ר' בערל איטקין הכיר רופאה בשם איבנובה, שהייתה חברה בוועדה הרפואית של הצבא. הוא היה משחד אותה, וכאשר הבחור המדובר היה מגיע, היא הייתה כאילו בודקת את המסמכים שהבחור הביא אודות מחלתו, ומייד נותנת תעודת שחרור. התהליך היה כל–כך קל, עד שר' בערל אמר פעם בבדיחות הדעת: ברוך ה' הבחורים הולכים לוועדת הגיוס כמו למקווה של פייביש...
המצב מסתבך
אבל בשנים בהם החלה הישיבה המחתרתית להתקיים בסמרקנד, תהליך קבלת הפטור מהצבא היה מסובך יותר: כשנה או יותר לפני מועד ההתייצבות, הבחור היה צריך ללכת לרופא מקומי ולהתלונן על מחלה מסויימת. במשך שנה היה הבחור צריך לבקר אצל הרופא כמה פעמים, ובכל פעם להתלונן על אותה המחלה ממנה הוא סובל כביכול. בדרך כלל בחרנו מחלות שקשה לרופא לבדוק ולאמת אותן, כמו כאבים בקיבה או מחלות נפש.
כאשר הגיע מועד ההתייצבות, והבחור התלונן לפני הרופא הצבאי כי הוא סובל מאותה מחלה, הוא היה מתבקש להציג את ההיסטוריה הרפואית שלו, וכך יכלו לראות שבמשך השנה האחרונה הוא ביקר כך וכך פעמים אצל הרופא בקשר לאותה מחלה.
בלשכת הגיוס לא תמיד סמכו על ההיסטוריה הרפואית, והורו לבחור לעבור בדיקות וצילומים אצל רופאים מומחים שהצבא נתן בהם אימון. בסמרקנד היו כמה רופאים יהודיים שעבדו עם הצבא – ד"ר יוסף לווין, יצחק (איזי') אהרונסון, ד"ר אבייב ועוד. ר' בנימין ור' משיח עמדו איתם בקשר טוב, ושלחו אליהם את הבחורים שהיו צריכים אישור על מחלתם. יצויין לזכותם של הרופאים, שהם מעולם לא ביקשו כסף על השירות שעשו.
הייתה זו מסירות נפש גדולה מצידם, שכן הם תפסו עמדות חשובות מאוד (אחד היה ראש מחלקה בבית רפואה, השני רופא ראשי בעיר וכדומה), ובאם חס ושלום היו תופסים אותם הם היו מאבדים את משרתם ואף היו עלולים להישלח לכלא.
קרה לא אחת, שלאחר שאישרו שהבחור סובל ממחלה, החליטו נציגי הצבא לשלוח אותו לבדיקות אצל רופא נוסף או לשלוח אותו לצילומים. במקרים כאלה הרופאים ששיתפו פעולה היו צריכים לפנות לרופא אליו נשלח הבחור, ולבקש ממנו שיעשה להם טובה ויוציא חוות דעת דומה לשלהם. הרופאים האחרים ידעו שבהזדמנות אחרת הם יצטרכו טובה מהרופא היהודי, וכך כיסו האחד על השני...
הכי גרוע היה, כאשר נציגי הצבא החליטו לשלוח את הבחור לבדיקות מקיפות בבית הרפואה. לעיתים היו מאשפזים את הבחור לכמה ימי בדיקות. במקרה כזה הקושי היה כפול: א. ליצור היכרות עם הרופאים בבית הרפואה. ב. לדאוג שהבחור יוכל להניח תפילין ושיהיה לו אוכל כשר. בדרך כלל סייעו לנו בכך הרופאים היהודיים שבבית הרפואה. הם "הריחו" שלא מדובר בבחורים מהרחוב אלא בבחורים מיוחדים, ומשום כך ראו לעצמם זכות לעזור להם.
כמעט תופסים אותנו...
כמעט כל התלמידים היו עוברים את התהליך הזה של קבלת הפטור. חלק מהם שהגיעו מערים אחרות הצליחו להשיג את הפטור בעירם, ואלו שלא הצליחו לקבל את הפטור בעיר הולדתם היו צריכים לעבור בסמרקנד תהליך מסובך פי כמה. ראשית היה צריך לסדר עבורם אישור שהייה בסמרקנד: הם היו צריכים להירשם כתושבי העיר, ולהוכיח שיש להם מקום עבודה להתפרנס ממנו, או להוכיח שהם לומדים באוניברסיטה. רק לאחר שסיימו את התהליך, היו יכולים להתחיל את תהליך הפטור מהצבא.
לאחר שהבחור היה מקבל זימון ללשכת הגיוס, היה אחד האחראים הולך ללשכה וממתין בחצר לבואו של הרופא, כדי להזכיר לו שהיום יבוא הבחור להתייצב, ושידע לטפל בו כמו שצריך. פעם, בעיצומה של תפילת שחרית בשבת בבוקר, הודיעו לר' בנימין שייתכן והייתה "מסירה" על כך שניסו לשחרר מהצבא את עמנואל לדייב, והרופאה היהודיה שטיפלה בתיק חוששת נורא, וחושבת לגלות הכול כדי להוריד מעליה את האשמה. ר' בנימין חלץ מיד את טליתו ורץ למשרדה של הרופאה (מרחק של כמה קילומטרים), לנסות להרגיע אותה. היא ממש בכתה לפניו ואמרה: מה לי ולצרה הזאת? הרי אני עלולה להפסיד את כל הקריירה שלי, ואולי אף ישלחו אותי לכלא... במאמצים רבים הצליח ר' בנימין להרגיע אותה.
לא מאמינים לר' בנימין!
מעניין: לאחר שיצאנו מרוסיה, אירע פעם שר' בנימין דיבר בבית–כנסת בניו–יורק על מסירות הנפש ברוסיה, ובפרט על הקשיים בשיחרור הבחורים מהצבא. כפי שקורה לפעמים, אחד מהנוכחים, שלא האמין שכל מה שסופר אכן התרחש במציאות, החל לצעוק: תפסיקו לשקר ולהגזים בסיפורי מסירות הנפש שלכם! ר' בנימין כמובן נפגע מדבריו, אך לפני שהספיק להגיב, קם מפינת האולם אברך צעיר, שזמן קצר קודם לכן יצא מרוסיה. הוא השתיק את הצועק ואמר: "אני עד שכל הסיפורים שלו אמת! ואני הייתי אחד מאלו שניצלו בזכותו!"
אחר–כך ניגש האברך לר' בנימין ואמר כי הוא חב לו את חייו היהודיים. וכך סיפר: הרי אתה מכיר אותי שבצעירותי לא נחשבתי מהבחורים הלומדים, ואף התחברתי עם חברים לא טובים. אבי שלח אותי לסמרקנד, אולי שם ישפיעו עלי לטובה. כאשר הגיע זמני להתייצב בצבא, ביקשתי את עזרתכם בשחרורי. נודע לי בסוד, שערכתם אסיפה והתלבטתם האם כדאי לסייע לי להשתחרר מהצבא, או שעדיף שאלך לצבא, שם יעשו ממני "בן–אדם". אתה, ר' בנימין, טענת שמוכרחים להציל אותי מהצבא, כיוון שבצבא הרי ארד לגמרי מדרך היהדות! דבריך התקבלו על דעת חבריך, ואכן סייעתם לי להשתחרר מהצבא. לעולם לא אשכח לך את הטובה שעשית לי!
מקרה דומה: בתחילת בואו של ר' בנימין מלכובסקי לארה"ב, הוא נסע למונסי כדי לערוך שם מגבית עבור ארגון חמ"ה, הארגון שהקמנו להפיץ יהדות בקרב העולים מברית המועצות. ר' משיח חודיידטוב הביא אותו במכוניתו לבית כנסת אחד ונסע חזרה. ר' בנימין נכנס לבית הכנסת, ישב על אחד הספסלים במצב–רוח שפוף. הוא הרי לא מכיר אף אחד, ומי יאמין לסיפוריו על מסירות הנפש ברוסיה וכו'.
לפנות ערב, החל הקהל להתאסף לתפילת מנחה וערבית, וכמה מהם שמו לב לאורח הזר וניגשו לומר לו שלום. כעבור כמה דקות הרגיש ר' בנימין שאחד המתפללים נועץ בו מבט בוחן. ר' בנימין החזיר לו מבט, והפנים היו מוכרות לו מאיזשהו מקום, אך בשום אופן לא הצליח להיזכר מהיכן. הוא חשב שדמיונו מתעתע בו, שהרי רק כעת הגיע לארצות הברית, ומה פתאום שיכיר יהודי תושב המקום? אבל אותו מתפלל אלמוני חלף לידו שוב ושוב, כאילו באקראי, ובכל פעם נעץ בו מבט בוחן.
לפתע נזכר ר' בנימין מהיכן מוכרות לו הפנים הללו, והוא קרא לעבר המתפלל: משה לייב! הלה הסתובב באחת לעברו ובמבטא קרפטי כבד צעק: אוי, ר' בנימין! ונפלו איש על צווארי אחיו כשדמעות של שמחה על פניהם.
מתפללי בית הכנסת הביטו בתימהון במחזה המוזר: מהיכן מכיר האברך החב"די את הבחור מחסידי סקוור, ומה מרגש כל כך בפגישתם?
הבחור, שהתברר כלא אחר ממשה לייב רוטנר (עליו תוכלו לקרוא כאן), שהגיע ממונקטש ולמד אצלנו בישיבה המחתרתית, סיפר לכולם על ההיכרות שלו עם ר' בנימין, ותיאר בהתלהבות את הלימודים בישיבה החב"דית בסמרקנד מתוך מסירות נפש וכו'. כמובן שלאחר כזאת הקדמה נלהבת, ר' בנימין לא היה צריך להאריך בדברים, ומתפללי בית הכנסת שמחו להרים את תרומתם למען פעילות חמ"ה.
כתוב תגובה