את המכתב הבא כתב הרבי בתאריך כ"ח ניסן תשי"א (1951), למרות שפנייתו של הכותב לא הגיעה אלינו, מרוח תשובתו של הרבי ניתן להבין שהכותב התלונן על מצבו ועל הקשיים שהוא עובר בחייו. במכתב התשובה הרבי פורש בפניו כמה תובנות מעצימות בקשר לחיים. המכתב מופיע כאן בעיבוד חופשי1 .

בעל כרחך, וחשוב לזכור זאת

בפרקי אבות2 חכמינו זכרונם לברכה מציינים מספר עובדות שהם "בעל כרחך" של האדם, כלומר שלמרות שאולי לא היינו בוחרים בהם מרצוננו הם נעשים בעל כרחנו. אחת העובדות המצויינות שם היא "בעל כרחך אתה חי".

אם החכמים ראו אל נכון לציין כי החיים הם למעשה נגד רצוננו, ניתן להסיק מכך שבחיים לא מצפים לנו שורה של תענוגים, חיים של מנוחה או אפילו חיים בהם האדם יחווה קשיים קלים בלבד. לכן, כאשר אנו חווים קשיים בחיינו אין לנו לתמוה על כך.

למרות זאת, הדברים לא צריכים להכניס אותך לעצבות. אתה צריך לחזור ולשנן לעצמך את דברי המשנה ש"בעל כרחך אתה חי", זה מה שהחליט הבורא, ו"כל מה שבורא העולם עושה – לטובה הוא עושה3 ."

מצד שני...

אין לנו שליטה על האופן בו יתנהל חיינו, אבל בהחלט יש לנו שליטה על הדרך בה נגיב לקשיים העוברים עלינו. אנו רואים במוחש כיצד במובן מסויים האדם הוא זה שמחליט כיצד ישפיעו עליו המאורעות והאתגרים אותם הוא חווה.

למשל, מי לנו גדול מהרמב"ם אשר חייו החיצוניים היו מלאים בצרות, הרפתקאות, יסורים ואסונות רחמנא ליצלן, הרבה יותר מהממוצע, ובכל זאת מי שקורא את ספריו – ובמיוחד את ספרו מורה נבוכים – יכול לראות כיצד הייתה לו השקפת חיים מאוד אופטימית.

ולאידך, אנו מכירים הרבה אנשים המצליחים לכאורה בחייהם החיצוניים, ולמרות זאת רק לעתים מאוד רחוקות הם שמחים ומרוצים.

יש לך את היכולת לבחור

לכל אדם אישיות משלו, ויש אנשים המתמודדים עם קשיים בצורה טובה יותר מאחרים.

לכולם, תורת החסידות עוזרת לעשות זאת בצורה טובה יותר. כבר מימי הבעל שם טוב היא שמה דגש מיוחד על עבודת ה' בשמחה, וכיצד אפילו כאשר אדם חוזר בתשובה ומתחרט על עבירות שהוא ביצע, לצד העצבות השוררת בו על עוונותיו, גם אז עליו להיות בשמחה.

במיוחד כאשר האדם חושב על דברים שקרו ובכלל לא היו תחת שליטתו, גם אז תורת החסידות מאפשרת למצוא בהם עניין כלשהו של שמחה שיובן גם בשכל האדם, או לפחות לראות בכך תיקון לנשמה; כאשר תתבונן ברעיון זה תוכל להפחית את ההתרגשות, המרירות והעצבות שנגרמו לך בשל אותם דברים.

זה יביא לשינוי

אדמו"ר הזקן כותב בספר התניא שכאשר "אב רחמן חכם וצדיק" מכה את בנו, הבן החכם מבין שאין לו סיבה לברוח מאביו שרוצה רק להיטיב לו, אלא עליו לקבל את יסוריו באהבה. האהבה שיפגין הבן בתגובה ליסורי האב יגרמו ל"המתקת הגבורות", והאהבה שהייתה מוסתרת תהפוך להיות אהבה גלויה.

את דבריו מסיים הרבי בכך שאין כוונתו להטיף מוסר לכותב, במיוחד אחרי שהוא יודע את כל היסורים והקשיים שהוא עבר בחייו, כי אם "להורות לו באיזה מעניני תורתנו אשר יוכלו להקל עליו את עול המשא ולהרגיע את רוחו, על כל פנים במקצת", עד שהבטחתו של אדמו"ר הזקן תתקיים וה' יתן לו רק טוב בכל מה שהוא צריך.