רבי אליעזר, רבי יהושע ורבי עקיבא יצאו לאיזור אנטוכיא כדי לאסוף צדקה עבור תלמידי חכמים. באותו איזור התגורר אדם בשם אבא יודן שהיה עשיר גדול שתרם לצדקה ביד רחבה, אך מצבו הכלכלי התדרדר והוא נהיה עני. כשראה אבא יודן את הרבנים באים, הוא התחבא בביתו מרוב צער ולא יצא החוצה במשך יומיים.

שאלה אותו אשתו: "מדוע אינך יוצא מהבית?"

השיב לה בעלה: "רבותינו הגיעו לכאן כדי לאסוף צדקה עבור האנשים העמלים בתורה, אבל אין לי כסף לתת להם ואני מתבייש לראות את פניהם!"

אשתו, שהייתה צדקנית גדולה ממנו, אמרה: "הלא נותרה ברשותנו שדה אחת. מכור חצי מן השדה ותן את הכסף לרבנים."

שמע אבא יודן לדבריה, מכר חצי שדה בחמישה זהובים ומיהר לתת אותם לרבנים שהתפללו עליו ואיחלו לו שבורא העולם ימלא את חסרונו.

הרבנים עזבו את העיר ואבא יודן הלך לחרוש את חצי השדה שנותרה לו. רגלה של פרתו החורשת נתקעה במשהו ונשברה, וכשהוא הלך לעזור לה הוא מצא אוצר גדול. "לטובתי נשברה רגל פרתי!" קרא בהתרגשות. האוצר שמצא הפך אותו לעשיר גדול יותר ממה שהיה קודם לכן.

בפעם הבאה שבאו החכמים לאיזור הם ביקשו לפגוש שוב את אבא יודן. "מי יכול בכלל להיפגש עמו? הלא הוא עשיר ומכובד כל כך!" השיבו האנשים. "אם איננו יכולים לפגוש אותו, לפחות הודיעו לו שהיינו כאן ושאלנו בשלומו" ביקשו מהם החכמים.

נודע הדבר לאבא יודן והוא מיהר אליהם. "תפילתכם נענתה" הוא סיפר להם בהתרגשות ונתן להם אלף זהובים לצדקה.

"זכית לכך בזכות מעשיך הטובים. אפילו בפעם הקודמת שביקרנו אצלך ונתת לנו סכום קטן, כתבנו את שמך בראש הרשימה שכן נתת מכל הלב" השיבו החכמים.

(על-פי ויקרא רבה ה, ד)