לאחר שהגיעה אלינו הידיעה המרה על הירצחם של שלושת החטופים ירדה עננת אבל על כל ישראל. פיסת הניחומים היחידה הייתה שכפי הנראה לא התייסרו הרבה, ומעתה הם צמודים ללבושו של הקב"ה, לחיבה של קרבה לאין קץ ולזיכרון תמיד לפניו.

הם עתה למנוחת עולם, ואנו נשארנו עם אבל ועם שאלות.

רבים שואלים: ומה קורה לכל התפילות והתחינות שהתחננו לפני ה', אשר מתברר שנאמרו לשווא, אחרי שהבנים כבר מתו. לעניין זה יש לשים לב כי תפילות ותחינות אינן משמשות כמו לחיצה על כפתורים במנגנון מכאני. התפילות שאנו מתפללים הן הביטוי של רצוננו להתקרב אל ה' – לבקש ממנו, לזעוק לפניו וגם להיות עמו. כל תפילה ותחינה שנאמרה יצרה עילוי בכל עולם עליון, והבקשות והתחנונים יביאו אור וישע לכל הצריכים לישועה בגשמיות וברוחניות. היינו כולנו כתינוקות המתרפקים על אמם, המבקשים להיות קרוב יותר וצמוד יותר. התפילות קיימות ועומדות, והן לחסד ולרחמים לנו ולכל העולם.

ועוד שואלים: האם עלינו לפתוח במסע נקמה? ולעניין זה יש לענות, למרות האיסור הכללי של "לא תרצח" יש לנו רשות להילחם על נפשנו ולהרוג, במלחמה והגנה עצמית, ויש לנו רשות להעניש את הפושעים. אבל הנקמה, שאינה אלא כדי לספק את רצון הנפש (רצון טבעי ומובן) – זו אינה בידינו: "לי נקם ושילם" (דברים לב:לה), אומר ה'. אנו יכולים לבקש ממנו לנקום את נקמתנו ולהיפרע מכל אויבי נפשנו – על מה שעשו ועל מה שדיברו ועל מה שזממו, והוא ימצא את הדרכים לכך, גם בעולם הזה, עד שייראה לעינינו כי "דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו" (שם, שם, פסוק מג).

ומה עלינו לעשות? ביתר שאת עליו לעשות קדיש. כשאנו אומרים קדיש על המתים אנו מבטיחים שאנו נמלא את מקומם של אלה שנעדרו מאתנו, ונמשיך לעבוד כדי ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבה". אבל לא די לנו באמירה. מן הראוי של אחד יעשה מעשה ככל יכולתו, כדי "לעשות קדיש". כל אחד ואחת כפי שהוא מסוגל: אם בלימוד התורה, אם בעשיית עוד מצוה אחת, בין במעשה בגופנו בין בנתינת ממוננו וזמננו. הבה נעשה זאת לא לעילוי נשמתם של הבנים – שכן הם במעלה עליונה שאינה זקוקה לעילוי – אלא לעילוי נשמותינו שלנו, להשלים את החסרים שחסרו וחסרים בעולם. הבה נעשה שיתגלה ה' בכל תפארתו בעולם הזה, בזמן הזה.

ועוד עלינו לדאוג שעל אף שבכייה תקועה בלבנו מצד אחד, תהא גם שמחה בלבנו מצד אחר. וכדברי הנביא: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (עמוס ג:ב). הכאב הוא ממשי ועכשווי, ועם זאת הוא כאב לצורך ריפוי. נודה לה', נשמח בו על בחירתנו ונשתדל למלא את תפקידנו באמונה ובשמחה.