שְׁמֶרְקֶה הכפרי היה המום. מעולם לא ראה קהל גדול כל כך בתפילה. בכפר הקטן שלו מניין זה מניין, עשרה איש בדיוק. עד היום לא שמע חזן כה משובח כפי שיש כאן בעיר הגדולה. אין ספק, הרהר שְׁמֶרְקֶה, משהו מיוחד ושונה בבית הכנסת הגדול הזה.

חוט המחשבות של שְׁמֶרְקֶה נקטע לפתע. החזן פתח בניגון לבבי, ממיס לב, על המילים "ממקומך מלכינו תופיע, ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך". דמעותיו של החזן הדביקו את הקהל הרב, שעמד כולו מתמוגג בבכי: "אוי... מתי תמלוך בציון?".

"על מה המהומה, מהו קול הבכי והקינה הגדול הזה". מנסה שְׁמֶרְקֶה להבין. "אה... הרי אנחנו כאן משעת בוקר מוקדמת, וטרם טעמנו כלום. אנחנו רעבים! כנראה שמשום כך אנחנו בוכים".

פרץ גם שְׁמֶרְקֶה בבכי גדול ומר.

בינתיים מתקדם החזן לשורה הבאה בתפילה, קולו מתעודד, שמחה נמסכת בו, המנגינה משתנה, והוא שר במלוא הגרון: "ועינינו תראינה מלכותך, כדבר האמור בשירי עוזך, על ידי דוד משיח צדקך". הקהל מצטרף למנגינה הסוחפת, ונדמה היה כי בעוד רגע יפקע הגג בית הכנסת משירה של שמחה.

"לשמחה זו מה היא עושה" – תוהה שְׁמֶרְקֶה – "מה לשמחה עכשיו, כשכולנו רעבים". ריח החמין הטוב שהוכן עבור השמחה חדר מחדר ה'קידושים' לאולם התפילה, גרם לו להבין: "המתפללים נזכרו, כנראה, כי על האש עומד סיר גדול ועשיר של חמין, צ'וֹלְנְט, מלא בכל טוב לכבוד השמחה הגדולה. הם שרים ושמחים, כי הם יודעים שהסיר מצטמק ויפה לו, הולך ונעשה משובח יותר ויותר ככל שהזמן מתעכב – משום כך הם שרים ושמחים".

וגם שְׁמֶרְקֶה בקולו הרם והמחוספס מצטרף לשירה האדירה.

והנה, לא עוברות דקות בודדות, והחזן מגיע לקטע החזנות של "רְצֵה ה' אלקינו בעמך ישראל, ולתפילתם שְׁעֵה". שוב לא יכול היה החזן לעצור בעד רגשותיו, והוא מתייפח בבכי סוחף.

"ועכשיו מה הרי החמין מתבשל ומשתבח מרגע לרגע?" ושוב הבטן המקרקרת מזכירה את התשובה: "אכן נכון, יש תכלית לציפייה, בכל רגע הופך החמין לטוב ומשובח יותר – ובכל זאת, כמה אפשר להמתין, אנחנו רעבים!".

הצדיק רבי ישראל מרוז'ין סיים את משלו, מחה את דמעותיו, והסביר:

כשמגיע תשעה באב ואנחנו חושבים על הגלות המרה בה אנו שרויים, פורצים אנו, בדרך הטבע, בבכי תמרורים. גלות זה דבר רע. כמה דם יהודי נשפך, כמה צער ודמעות עוברים בניו של הקדוש ברוך הוא.

אחר כך, כשקצת לומדים ומעט חושבים, מתחילים להבין שהקב"ה אוהב אותנו ולא עושה זאת חלילה לרעתנו. גם לגלות יש תוכנית ויש גם תכלית. וככל שהגלות מתארכת תהיה הגאולה מתוקה ונפלאה יותר.

ואחרי ככלות הכל, חוזרת לה ההבנה העמוקה: כמה אפשר להמתין, כמה אפשר עוד לסבול?! אבא שבשמים, די כבר! סבלנו הרבה מעבר למה שאפשר, מְחֵה דמעה מעל כל פנים, והבא לנו את הגאולה השלמה! כי עדיין גלות זה דבר רע, נורא, שמוכרח להסתיים.

*

חולון שיכלה השבוע שלשה מטובי בניה. הקדושים והטהורים שמסרו נפשם על קדושת השם: סמל ראשון בניה רובל, רס"ן צפריר בר-אור, וסמל ראשון גל בסון – השם יקום דמם!

עמדתי בלוויה של גל, כשסביבי אלפים מבני העיר. לא היה אדם שלא הזיל דמעה. ההספדים ציירו ילד מדהים, שיישאר בן עשרים. זהו לא טבעו של עולם, זוהי איננה הדרך הנורמלית בה אנשים צריכים ללכת. ילד בן עשרים לא צריך להיהרג.

גלות זה דבר רע.

אחר כך הלכתי לנחם אצל משפחת רובל המדהימה. האמא עָדָה, צוק איתן בפני עצמה, אמרה לי בקול ברור: "אני מאושרת שזה היה הבן שלי. אני מודה לבורא-עולם, שבצורה שכזו הוא עבר מהעולם. קרבנו של בניה לא היה לשוא, הוא מת מות גיבורים, כל ימיי אתהלך עם ראש מורם וגאה: אני אמו של בניה!".

גם בגלות יש תוכנית ויש גם תכלית.

משם הגעתי לבית משפחת בר-אור. האלמנה, סיון תיבדל לחיים טובים, כמעט ולא אמרה דבר. היתומה, ליאל בת השנה, ישובה על ברכיה ומדברת את המציאות העגומה ללא-קול: "נכון, צפריר גיבור, ונפל על קידוש השם, וזכה להגן על עם ישראל בארצו – הכל טוב ויפה. אבל זה לא נורמאלי! זה לא אמור לקרות! זה הרבה הרבה יותר מידי!".

כי עדיין גלות זה דבר רע, נורא, שמוכרח להסתיים.

אבינו שבשמים, בימים אלו אנחנו מציינים את ימי החורבן הנורא, הגלות האיומה זה 1944 שנה. נכון, יש בוודאי טוב פנימי הצפון בתוך הקושי הנורא הזה. אנו גם יודעים, רואים ומאמינים שאנחנו נמצאים בסוף של הסוף. הגאולה קרובה עד מאוד. ואחרי כל זאת, אב הרחמן, כמה עוד אפשר לסבול, כמה עוד אפשר לחכות ולצפות, עשה למען באי באש ובמים על קידוש שמך, והצמח לנו ישועה בקרוב!