ידועה דאגתו של הרבי לכל יהודי, בגשמיות וברוחניות. בקובץ "היום יום", שערך הרבי, מובא פתגם משמו של הבעל־שם־טוב: "נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים–שמונים שנה, כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות ובפרט ברוחניות".

בין כלל הפעולות העצומות של הרבי בכיוון זה, ישנן גם עדויות ממקורות שונים על מעורבות אישית של הרבי בנוגע למצבם של אנשים פרטיים במקומות שונים בעולם.

לפנינו סיפור מופלא שארע בשנת תשי"ח (1958) כפי ששמענוהו מפי בעל המעשה בעצמו, החסיד ר' דוד אברהם לסלבוים מכפר חב"ד. סיפור זה מבטא פן לא שגרתי בדאגתו של הרבי לכל יהודי באשר הוא.

וכך הוא מספר:

בארץ הקודש חי יהודי, קרוב משפחתי (דרך אשתו שהייתה אף היא בת למשפחת לסלבוים), בשם יעקב זרובבל. מר זרובבל היה ממנהיגי מפלגת פועלי ציון שמאל, יחד עם מר דוד בן גוריון, מר יצחק בן צבי ואחרים.

עוד בהיותו בפולין היה חבר בכיר בתנועה, וכשעלה לארץ הקודש היה מהבכירים בה. בין השאר הוביל לאיחוד בין פועלי ציון שמאל לבין התנועה לאחדות העבודה, שהביא ליצירת המפלגה החדשה – התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון. לאחר מכן, בשנת 1948, היה בין המובילים לאיחוד מפלגתו החדשה עם מפלגת פועלים השומר הצעיר ולהקמת מפ"ם.

מר זרובבל היה אדם מלומד, סופר, אידיאולוג והוגה דעות, מזכיר הארכיון של "ספרית הפועלים" והיה ידוע כאדם תקיף, בלתי מתפשר ולוחם בעד דיעותיו. דיעותיו היו שייכות לשמאל הפוליטי והן התאפיינו ביחס שלילי קיצוני כנגד דת ישראל, רחמנא ליצלן. גם פעולותיו היו ברוח זו. ביניהן ניתן למנות את פעילותו בין עולי תימן, עוד בהיותם שם בתימן, ולאחר מכן כאן בארץ ישראל, פעילות שמטרתה לא הייתה לחזק ולבצר בקהילה קדושה זו את ענייני הדת והמסורת...

*

תיאור זה איני נותן אלא כדי להעניק פרספקטיבה אודות מהות האדם שאליו נשלחתי בשליחות מיוחדת ונפלאה מאת הרבי, כפי שאספר להלן. אולם כדי להרחיב מעט יותר את התמונה אודות מאפייניו של מר זרובבל בענייני יהדות, עליי להוסיף שני סיפורים קצרים.

הסיפור הראשון: הרב החסיד ר' יונה איידלקופ, היה מזקני החסידים ונודע בעיסוקו המיוחד בזיכוי יהודים בהנחת תפילין. פעם נסע באוטובוס, והנה רואה הוא יהודי מרשים, בעל זקן שיבה גדול, והוא יושב... ללא כיפה. פנה אליו ר' יונה באידיש: "רבי יהודי, זה לא נאה ליהודי בגילך ללכת בלי כיסוי ראש"... אותו יהודי, הוא מר זרובבל דנן, יצא כנגד הערתו בשצף קצף, וכולו אש וגפרית נגד ר' יונה...

הסיפור השני: לאחד מבני משפחתו של יעקב זרובבל נולד בן לאחר 17 שנה שלא זכו לפרי בטן. נקל לשער שהשמחה הייתה גדולה, ולכבוד הברית הגיעו כל בני המשפחה, חברים וידידים. בין הבאים היה גם הדוד, מר זרובבל. אולם בעוד כל המשתתפים כיבדו את המעמד, וגם מי שלא היה נחשב שומר תורה ומצוות הגיע בכיסוי ראש – הרי מר זרובבל היה היחיד שסירב בתוקף ובאופן מופגן ומוחלט לכסות את ראשו, וזאת למרות שבעלי השמחה היו שומרי תורה ומצוות.

כאמור, בהשגחה פרטית היה לי קשר משפחתי למר זרובבל. היחס שלו אלי היה בדרך ארץ. הוא העריך מאוד את העובדה שעברתי עם בני ביתי, לפי בקשת הרבי, למושב ברוש שבדרום הארץ, כדי ללמד בבית ספר חב"ד שנפתח שם.

למרות הקשר המשפחתי אליו נמנעתי מלדבר אתו בענייני דת. אני הייתי אז אברך צעיר וביישן, ואילו הוא היה איש שיבה, משכיל ומכובד, תקיף ומשכיל. הקשר בענייני יהדות הסתכם בכך שנהגתי להביא לו מצה שמורה לפני פסח.

*

והנה, ביום מן הימים אני מקבל מכתב מאלף מהרבי (לחצו כאן לקריאת המכתב), ובו הוראה מיוחדת ומופלאה: עלי ללכת אל מר יעקב זרובבל ולומר לו, שהגיע העת שיעשה חשבון נפש על הנהגותיו ועל גודל ההיזק והחורבן שגורם על ידי מעשיו. עלי לדבר עמו בדברים היוצאים מן הלב שעליו לתקן מעשיו ולשוב בתשובה, לא רק בעצמו אלא גם להשפיע על מושפעיו בזה.

בסיום המכתב הוסיף הרבי משפט מדהים, שתוכנו נבואה מפורשת, וכה כתב: "ולאות ולמופת לקרובו הנ"ל אשר בא העת לבקורת עוד הפעם על שיטתו בעבר, יהיה לו החלום שבסמוך לדבורו עמו". במילים אחרות, החלום אותו הוא חלם לפני זמן קצר יהיה עבורו לסימן כי עליו לערוך חשבון נפש על מעשיו.

קיבלתי את מכתב הרבי בתדהמה, ולא ידעתי כיצד לגשת לענין...

חלף זמן ולא עשיתי מאום בנושא. זמן מה לאחר-מכן אירע משהו שלילי במשפחתי – וקישרתי זאת לאי הציות לדברי הרבי – ואז אזרתי אומץ והתקשרתי למר זרובבל לקבוע אתו פגישה. אמרתי לו בטלפון שיש לי עבורו שליחות מיוחדת מאת הרבי מליובאוויטש, וקבענו שהפגישה תתקיים במשרדו שב"בית ההסתדרות".

כשהגעתי למשרדו של מר זרובבל במועד המוסכם, ביקש ממני למסור לו את השליחות של הרבי. העדפתי למסור לו את השליחות בדברי הרבי עצמם – לקרוא בפניו את המכתב שכתב לי הרבי מילה במילה.

מר זרובבל האזין למילותיו של הרבי בעמידה. הוא לא הגיב לדברים אך בעצם שתיקתו, גם לאחר ששמע את דברי הנבואה המפורשים במכתב בדבר החלום אותו חלם הוא עצמו בסמיכות לפגישתנו – היה בהחלט סוג של "שתיקה כהודאה"; במיוחד אם ניקח בחשבון את האופן בו נהג להתייחס לכל עניין שביהדות בכלל וזלזולו ברבנים במיוחד. במקרה זה לא רק שלא תקף וצעק נגד הדברים, אלא שתק.

העובדה שהוא קיבל אותי במשרדו, ועמידתו בשעה שמסרתי לו את שליחות הרבי, היו באורח מכובד מאוד. בסוף פגישתנו ביקשני מר זרובבל, כאילו בדרך אגב, שבהזדמנות אשלח לו העתק ממכתבו של הרבי.

*

לאחר ששבתי לביתי ישבתי וכתבתי לרבי אודות פגישתנו, והזכרתי, בין היתר, על בקשת מר זרובבל לשלוח לו העתק מהמכתב.

כעבור זמן מה זכיתי לקבל מכתב נוסף מהרבי, ובמענה לשאלתי כתב, שכל עוד לא יגלה מר זרובבל את רצונו בקבלת העתק מהמכתב בדרישה מיוחדת, ולא רק כ"בדרך אגב", לא אתן לו העתק. ובלשונו הקדוש: "אם יחפש מר ז. שי' הזדמנות להפגש עמו או לבוא עמו בקישור מכתבים, וידרוש במיוחד העתקת הדברים, אזי יעשה את זה. ועד אז לא יעשה בהענין דבר".

הרבי אף השתמש בביטוי מאוד מיוחד במכתב זה, לפיו הוא – הרבי – ביצע את שליחותו "וגם אני עשיתי שליחותי שלי"...

בהתאם להוראת הרבי במכתבו, לא ניסיתי להפגש עם מר זרובבל וגם לא קיבלתי לאחר מכן שום מכתב ממנו. לתקופת השנה ביקרתי שוב אצלו, כנראה היה זה כאשר הבאתי לו מצה שמורה, ואז הוא ערך לי "קבלת פנים" מלאה כעס וקפידה: "הכיצד לא שלחתי לו את העתק המכתב"?!...

מובן שאז קיבל מר זרובבל את מבוקשו בהזדמנות הראשונה...

לאחר מאורע זה, הגיע אלי מר זרובבל לבקרני בכפר חב"ד יחד עם אשתו, בתו וחתנו מר שמעון ארם (בנו של משה ארם שהיה חבר כנסת במפלגת מפ"ם). בביקורו זה אצלי הגיע עם כיסוי לראשו, לא כפי שנהג בהזדמנויות אחרות שהגיע בכוונה בראש מגולה. אחר ביקור זה כבר לא נזדמן לי לפגשו יותר. הוא נפטר מספר ימים לפני מלחמת ששת הימים.

יוצאי חלציו התקרבו לתורה וחלקם נהיו בעלי תשובה ממש.

(הסיפור פורסם בגליון "מעיינותיך" בהוצאת הארגון תורת חב"ד לבני הישיבות, ותודתנו נתונה להם)