רבי יוחנן הלך מטבריה לציפורי, והתלווה אליו רבי חייא בר אבא תלמידו. בדרך הם נתקלו בכרם ענק ויפהפה.

"רואה אתה את הכרם?" הצביע רבי יוחנן, "הוא היה שייך לי, ומכרתי אותו."

לשמע הדברים הצטער רבי חייא צער רב. "רבי ומורי!" הוא אמר בבכי, "מדוע מכרת את הכרם? לו היית עובד בו, יכולת להתפרנס בכבוד גם לעת זקנותך. כעת, כשאין לך מקור פרנסה מכובד, מה תעשה כשתזדקן?"

רבי יוחנן הקשיב לבכי תלמידו, והשיב ברוגע:

"וכי קלה היא בעיניך? עשיתי עיסקה מאוד משתלמת. מכרתי את הכרם שנברא בשישה ימים בלבד, וקניתי דבר שניתן במשך ארבעים יום.

"הכרם הוא חלק מהעולם הזה שנברא בששת ימי בראשית, אך התורה ניתנה למשה רבינו בארבעים יום.

"העדפתי למכור את מקור הפרנסה שלי ולהקדיש את חיי לתורה."

(מעובד על-פי מדרש רבה לפרשת כי תשא)