בביתו של רבי חיים הלבארטשאם, האדמו"ר מצאנז, כבר התרגלו שחפצים נעלמים מתוכו ללא התרעה מוקדמת. בין אם היה זה גביע כסף, קופסת תבלינים מקושטת או פמוטים של שבת, בני ביתו של רבי חיים נאלצו להשלים עם העובדה הזו ולהמשיך בסדר יומם, הם לא חיפשו את עקבותיו של אף גנב ולא התאמצו לפצח את התעלומה. רבי חיים, שאהבת-ישראל המופלגת שלו נודעה לשם דבר, מִשְׁכֵּן כל חפץ יקר ערך שמצא בביתו על מנת ללוות תמורתו כסף עבור קְשֵׁי-היום הרבים שהתדפקו על דלתו. מיתום עני שקיבץ כסף לחתונתו ועד אמא לילדים רכים שנזקקה לאוכל לשבת, רבי חיים לא חס על רכושו ולא חסך דבר מאחיו הנזקקים, ועם הזמן נשאר ביתו ריק מכל חפצי ערך.

כמה שבועות לפני חנוכה פתח רבי חיים את דלתו בפני גבר תשוש ומיוסר. היהודי, שגמע מרחקים בדרכו לצאנז, לא דיבר הרבה. במקום זאת הוא שלף מגילה מגולגלת מכיסו והחל להציג בפני רבי חיים את אילן-היוחסין המפואר שלו. הוא דיבר ברהיטות, בשפה גבוהה, כאילו היה אדון נכבד ולא עני לבוש קרעים. לאחר שסיים להציג את עצמו, גלל חזרה את המגילה, הליט את פניו בידיו והתייפח בבכי. מבעד לדמעותיו הוא הצליח לתאר את חיי העוני המחפירים שעליהם נקלע. בִּתּוֹ הגיע לפרקה ולא היו לו האמצעים הבסיסיים ביותר הנחוצים עבור נישואיה.

בעיניים רכות הביט רבי חיים באורחו והשתתף עמוקות בצערו.

"אל דאגה" הוא עודד אותו "ה' יעזור!".

במחשבתו כבר החל לחשוב מה ביכולתו להעניק לאיש האומלל.

כעבור רגע יצא רבי חיים מן החדר ונעלם לתוך הבית. כל המדפים שלו היו ריקים. הוא רפרף על הקירות, על המדפים, המגירות, והתפלל למצוא משהו שיוכל לתת לאיש. הוא לא מצא כלום חוץ מאבק, הכל כבר היה ממושכן. אבל הוא לא יכול היה לשלוח את האיש ריקם, בלי לתת לו אפילו מטבע אחד...

החנוכייה!

על כוננית הספרים שלו ישבה חנוכיית הכסף המהודרת שבה הדליק בכל שנה את נרות החנוכה. בן רגע נטל רבי חיים את החנוכייה מעל גבי הכוננית נפח את ציפוי האבק הדקיק שכיסה אותה ועטף אותה בנייר כדי לחסוך מבטים לא רצויים. מדלת החדר הציץ האיש בהתבוננות לעברו של רבי חיים והדאגה שעל פניו נמסה לכדי חיוך רחב.

כשהוא מקבל לידיו את החנוכייה היקרה בירך האיש את רבי חיים מכל ליבו וחיש קל נעלם מן העין.

היה זה שבוע לפני חנוכה כאשר הרבנית הבחינה לפתע בחנוכייה החסרה. היא אמנם לא התעמתה עם בעלה אבל חשה צביטה של עצב בליבה קשה היה לה לדמיין את חלון ביתה בלי האור הזורח של החנוכייה בזמן שהבתים סביבם יזהרו.

יום אחד לפני חנוכה היא הזכירה לבעלה שבביתם אין חנוכייה, אולם רבי חיים כלל לא נראה מוטרד מכך. בשאננות וברוגע חייך מתחת לשפמו העבה ולא אמר דבר.

כ"ד בכסלו אחר הצהריים. לאחר תפילת מנחה והדלקת הנרות בבית הכנסת, מיהרו כל תושבי העיר לביתם להדליק את נרות החנוכה. בזו אחר זו צצו הלהבות המאירות מהחלונות הסמוכים, ואילו בית הרב נותר קודר וחשוך למרות השעה המתאחרת. רבי חיים נותר לשבת בחדרו, הוגה בדבקות בענייני החג ובסודותיו. למרות הדכדוך שחשו מהמצב, אף אחד מבני הבית לא רצה להטריד את הרבי ולהזכיר לו על המצווה שנזנחה. הכאב שייראה על פני אביהם אם יעשו זאת יהיה ללא ספק רב מכדי שיוכלו לשאת.

לפתע נפתחה דלת חדר העבודה ורבי חיים הופיע. גם אם הייתה עגמומיות כלשהי בליבו הוא הצליח להסתיר זאת בצורה מושלמת כשהחל להתעסק בנחת בהכנת נרות החנוכה, לגלגל פתילות ולהכין את השמן. אבל עדיין לא הייתה חנוכייה להציב בה את הנרות.

בעוד המחשבה הזו חולפת בראש כולם נשמעו מבחוץ קול קשקוש גלגלים וצהלת סוסים. כרכרה מפוארת נעצרה ליד הבית. דלת הכרכרה נפתחה ומתוכה יצאו זוג, לבושי הדר, בידיהם חבילה עטופה.

הם התנצלו בנשימה עצורה על השעה המאוחרת אבל נראו חסרי סבלנות ברצונם לשוחח בדחיפות עם רבי חיים. שעה ארוכה ישבו בני הזוג עם רבי חיים בחדר עבודתו, מאחורי הדלת הסגורה, ודנו בעניינים בעל אופי דחוף. רבי חיים הקשיב לדבריהם ולפני צאתם הרעיף עליהם שלל ברכות.

כשבני הזוג עמדו לעזוב, הניח האיש את החבילה שבידו על השולחן.

"זו התודה שלנו" הוא אמר, והסיר את העטיפה.

חנוכייה גבוהה, עשויה כסף משובח, עמדה מנצנצת על השולחן.

פניו של רבי חיים לא הראו סימני הפתעה. בשלווה טבעית הוא הזיז את החנוכייה למקומה הרגיל ועיטר אותה בשמן זית והפתילות שהכין.

בידו הימנית אחז רבי חיים את ה"שָׁמָשׁ" ובירך את שלושת הברכות.

באותה שנה, השמחה המרוממת של חנוכה הורגשה ללא ספק בלב כל בני הבית.