בית המדרש. נער עילוי בשם שניאור זלמן, שזה עתה חגג את בר המצווה שלו, יושב ולומד תורה. לא יחלוף זמן רב וכולם יכירו אותו כבעל התניא והשולחן ערוך, שייסד את חסידות חב"ד.

בבית המדרש יושב יהודי נוסף, אף הוא לומד תורה. אבל הדרך אצה לו: הוא מעיין בספרים העתיקים ומעלעל בהם במהירות רבה.

"מדוע אתה ממהר כל-כך?" שואל הנער הצעיר את היהודי.

- "מהיר אני בטבעי" מתנצל הלה.

העילוי הצעיר משיב לא משתהה ומשיב: "עליך לשנות את טבעך!"

"כיצד יכול אני לשנות את טבעי, אם כך נולדתי?" שואל היהודי.

ורבי שניאור זלמן פורש בפניו את מה שיהפוך מאוחר יותר לאבן יסוד במשנתו. "לכל יהודי יש נשמה, והיא מעניקה לו את הכוחות לשנות את טבעו. הדבר נעשה באמצעות קבלת עול: לעשות את הדבר הנכון גם כאשר אין לך חשק לעשות זאת.

"ראשית עליך להרגיל את עצמך לעשות זאת. מאוחר יותר ההרגל יהפוך להיות טבע שני. יתירה מכך, ההרגל הזה אף עשוי לנצח את הטבע עמו נולדת! לכן, קבלת עול היא היסוד החשוב ביותר ללימוד תורה ולעבודת השם."

"כך גם נאמר בפסוק: 'ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה'. יש לקרוא זאת כך – את ה'מהרה', את החיפזון והמהירות, יש לאבד. יש ללמוד תורה במתינות, לתת לנשמה להתענג על התורה הקדושה."