פעם היה רופא שהתפרסם לא רק בשל מומחיותו, אלא גם בשל נימוסיו. הוא היה עדין ונחמד, ועשה כל שביכולתו כדי לרפא את מטופליו. אך חסרון אחד היה לו: הוא אהב לדבר על מעשיו הטובים, והאמין שמגיע לו כבוד רב בשל כך.

פעם, תוך כדי נסיעה במרכבתו המפוארת, הוא הבחין ברב ההולך רגלי בצד הדרך. הרופא הטוב עצר והציע לו טרמפ. הרב הסכים ועלה למרכבה. תוך כדי נסיעה, התחיל הרופא לספר על עצמו. "כאשר מטופל מגיע אליי והוא לא יכול לשלם, אני מטפל בו בדיוק כפי שאני מטפל במטופל המשלם במיטב כספו" אמר הרופא.

"כן" השיב הרב בלי להסס. "גם אני נוהג כך."

הרופא הופתע. לא נראה שלרב יש כישורים רפואיים כלשהם... למה הוא מתכוון? כנראה שכאשר אנשים באים לשאול אותו שאלות הלכתיות, הוא מתייחס לשואלים שלא יכולים לשלם כמו אלו המשלמים לו?

"גם אם אין להם כסף" המשיך הרופא, "אני נותן להם תרופות בחינם. תרופות כאלו יכולים לעלות מאוד יקר."

"גם אני נוהג כך" הפטיר הרב כלאחר יד.

הדבר בילבל אף יותר את הרופא. אם הרב לא מחלק תרופות, מה הוא נותן בחינם? אולי הוא מחלק ספרי קודש מהספרייה שלו?

הוא המשיך, מנסה להרשים את הרב מצדקותו הגדולה. "אם אני לא יכול לטפל בהם, אני מוציא מכספי האישי כדי שהם יוכלו לנסוע למרכזים רפואיים מפורסמים שיוכלו לעזור להם!"

"נו, ומה בכך? גם אני נוהג כך" לא התרגש הרב.

הרופא כבר לא יכל להתאפק. "יסלח לי כבוד הרב" הוא אמר באיטיות. "האם כבודו רופא? האם כבודו מעניק טיפול רפואי ותרופות, או מסייע לנזקקים לנסוע למרכזים רפואיים? למה כבודו מתכוון באומרו 'גם אני נוהג כך'"?

"לא" זרחו עיניו של הרב. "התכוונתי לומר משהו פשוט: גם אני אוהב לדבר רק על מעלותיי, ואילו את חסרונותיי – אני שומר לעצמי..."